המשחק של גיא (חלק א – פרק 4)

המדרגות חרקו בזמן שפקמן טיפס בהן באיטיות. כמובן שהמדרגות פה חורקות, הוא חשב, שום דבר בבית הזה לא יכול להיות לא מלחיץ. והוא באמת צדק, אפילו הקול הזה שהמשיך לדבר איתו כל הזמן היה מלחיץ. טוב, לא הקול עצמו, יותר העניין הזה שיש לו קול בראש שהוא לא הקול שלו.

'אתה מוכן למהר קצת?' אמר הקול המוזכר קודם, זאת אומרת פלאש. 'לא התאמנתי בריצה כל החיים שלי כדי שתדדה פה במעלה המדרגות כמו איזה סמרטוט.'

אבל את פקמן זה לא עניין. הוא ניסה כל הזמן להזכיר לעצמו שהכל רק משחק ופלאש הזה בכלל לא אמיתי.

'על מה אתה מדבר?' פלאש התרעם. 'אני ועוד איך אמיתי!'

פקמן כבר לא הופתע מכך שפלאש יכול לקרוא את המחשבות שלו. "אתה דמות במשחק," פקמן אמר. הקול העמוק של פלאש יצא מהפה שלו וזה קצת הלחיץ אותו, אבל הוא ידע שאם היה מדבר בקולו שלו הוא כנראה היה נשמע קטן ומפוחד, ממש כמו שהוא הרגיש באותו הרגע.

'דמות במשחק, נו באמת,' פלאש אמר בלעג. 'אתה בטח גם חושב שהבית הזה לא רדוף רוחות.'

"על זה אין לנו וויכוח," פקמן אמר בקול.

הוא עלה במדרגה האחרונה והגיע אל הקומה העליונה של הבית. החדר שבו הוא עמד נראה פחות או יותר אותו הדבר כמו הכניסה לבית, ישן ומתפרק. בחדר היו ארבע דלתות, כל אחת פנתה לכיוון אחר. פקמן עמד בראש המדרגות לכמה רגעים כדי לבחון את הסביבה.

'ועכשיו החלטת לעצור, איזה יופי,' אמר פלאש במרמור.

"אם היה לי רגע לחשוב בלי שתתחיל לדבר פתאום אז אולי הייתי מתקדם קצת יותר מהר," פקמן לא טרח לומר את זה בשקט.

"מה קורה שם פקמן? עם מי אתה מדבר?" גיא צעק ממורד המדרגות.

"הכל בסדר, גיא!"

פקמן, אחרי שהבין שפלאש לא הולך להעיר עוד הערה מתחכמת, החליט לפנות לדלת מימין. הוא פתח את הדלת במשב אוויר וצעד פנימה באיטיות. זה היה חדר שינה. רצפת העץ הייתה דהויה ובחלקים מסויימים התעקמה תחת משקלם של הרהיטים. מיטת העץ הכבדה הייתה מכוסה שכבת אבק דקה. היו כמה ספרים מונחים על שידת הלילה ועל הרצפה. על יד הקיר שמול פקמן היה ארון נמוך שאחת מדלתותיו הייתה פתוחה וחשפה את המדפים הריקים שלו.

אבל פקמן לא שם לב לכל הדברים האלו, משהו אחר משך את תשומת ליבו. על הארון הייתה שעונה מראה עתיקה. כלומר, היא הייתה נראית כמו מראה לו הייתה משקפת את החדר. המראה נראתה אפלה, כשפקמן החל להתקרב אליה הוא הבחין שהוא בעצם רואה חדר אחר דרך המראה, חדר חשוך. פקמן הלך והתקרב אל המראה עד שעמד מולה.

'דווקא עכשיו החלטת למהר קדימה בלי לחשוב?' פלאש התרגז, 'המראה הזאת יכולה להיות שער לגיהנום ככל שאתה יודע.'

אם המראה אכן הייתה שער לגיהנום, פקמן היה בצרות צרורות כי בעוד הם מדברים פלאש הופיע בחדר האפל. פקמן נרתע לאחור בבהלה בעוד ההשתקפות שלו קרבה ובאה. פלאש שבמראה נראה מאוד מרוצה. הוא נעצר מול המראה והושיט את ידו אל הזכוכית. הוא כתב את המילים – "זה יעזור".

לפני שפקמן הספיק להרהר במה שפלאש מתכוון אליו, ההשתקפות המדוברת הושיטה יד אל הכיס ושלפה משהו. פלאש פתח את כף היד והראה לפקמן את מה שהחזיק. אלו היו שתי קוביות. הן היו בצבע כסוף והפאות שלהן היו חלקות. סמל דהוי הבזיק על אחת הקוביות. פקמן רכן קדימה כדי לבחון אותן מקרוב אבל לפני שהספיק פלאש סגר את כף ידו. הוא שיקשק את הקוביות והטיל אותן לכיוון המראה. למרבה הפתעתו של פקמן, הקוביות עברו דרך זכוכית המראה כאילו הייתה חלון פתוח ונחתו על הארון בחדר השינה.

דמותו של פלאש בחדר האפל התפוגגה ואותו החליף פרצופו המבוהל של פלאש בחדר השינה. פקמן התעשט כשראה שהמראה חזרה להיות מראה. הוא הביט אל הקוביות שעוד נחו מולו על הארון. עכשיו ראה בבירור שני סמלים שחורים על הפאות של הקוביות שפנו מעלה.

"מה זה אומר?" פקמן שאל את פלאש בקול.

'פשוט נפלא,' פלאש חזר להתרתח. 'לא רק שקיבלתי את הבן אדם הכי איטי בעולם, הוא גם לא יודע לקרוא.'

"לא יודע לקרוא? אני קראתי מצויין את מה שהיה כתוב על המראה."

'על מה אתה מדבר? אלו היו סתם קישקושים. אני לא מבין למה שאני אשרטט את הצורות האלו.'

"אולי זה לא היית אתה," פקמן הבין פתאום, "זה הייתי אני."

'טוב, אז כנראה שאתה הולך להשתגר לאנשהו.'

"מה? למה?"

'זה מה שהקוביות אומרות.'

פקמן הסתכל שוב על הקוביות. הסמלים השחורים כבר התחילו להיעלם. הוא הושיט יד ולקח את הקוביות. הן היו קרירות וחלקות למגע. פקמן שם אותן בכיס.

"אז מה עושים עכשיו?"

'עכשיו מחכים.'

באותו הזמן, בקומת הקרקע, גיא החליט שכנראה הגיע הזמן שהבא יצא לדרך.

"בשום פנים ואופן לא," אמרה מאיה. "אני לא הולכת. אם אתה רוצה להיאכל על ידי רוחות רפאים אתה מוזמן. אני נשארת כאן."

"את תצטרכי ללכת בסופו של דבר," גיא התווכח.

"לא, אתה לא יכול להכריח אותי. אני נשארת פה."

"מאיה," קראה נעה מפתח החממה, "אנחנו נעבור את זה, ביחד, אבל אנחנו מוכרחים לשחק אם אנחנו רוצים לצאת מפה אי פעם."

מאיה הסתכלה על נעה וחיפשה נחמה במבט שלה. היה משהו בנעה שתמיד הרגיע אותה. גם עכשיו, כשנעה נראתה כמו אישה בת ארבעים, היה לה את אותו המבט בעיניים. מאיה ידעה שהיא צודקת, היא חייבת לשחק.

"בסדר," מאיה אמרה בכניעה. "עדיף מאשר להישאר פה אחרונה."

היא התקדמה לדלת הבאה אחרי הדלת של נעה. בנשימה רועדת, היא סובבה את הידית ונכנסה. זה היה חדר משחקים. הבובות המרופטות והצעצועים הישנים עוד היו מפוזרים ברחבי החדר כאילו בכל רגע יחזרו הילדים ששיחקו בהם. אפילו שהחדר היה שקט, היה נדמה למאיה שהיא שומעת הדי צחוק של אותם הילדים. אולי היא רק דמיינה.

ואז קטע את הדממה צלצול טלפון.

זה היה טלפון חוגה, מהסוג שמאיה מעולם לא נאלצה להפעיל בעצמה. הצלצול הרועם נשמע שוב ושוב כשמאיה הקפואה עוד עמדה בפתח החדר. היא הסתכלה רגע לאחור והתלבטה אם מאוחר מידי לסגת.

'את הולכת לענות לזה?' הת'ר ליחששה.

"אממ, אני, אה," כנראה בפעם הראשונה בחייה, מאיה גימגמה. היא בלעה רוק וצעדה לכיוון הטלפון בנחישות. היא הרימה את השפורפרת והצמידה אותה אל האוזן. "הלו?"

מהטלפון בקע קול דקיק שהזכיר למאיה את סבתא שלה במידה מטרידה, "אני פה מתוקונת! תני לנו נשיקה!" מאיה זרקה את השפורפרת בבהלה.

"מי זאת הייתה?" היא לחשה-צעקה.

'זאת… טוב, אין לי מושג מי זאת,' הת'ר נאלצה להודות. למרות הקול שבטלפון, היא נשמעה שוות נפש במידה מפתיעה.

"איך את כל כך רגועה?" שאלה מאיה בשקט.

'אני מוכרחה להישאר רגועה, לשמור את הפחד בפנים,' הת'ר הסבירה. 'אם ידעו ממה את מפחדת, יוכלו לנצל את זה. אני תמיד חייבת להיות מושלמת.'

מאיה הזדקפה. היה משהו במילים של הת'ר שפתאום נשמע לה הגיוני. היא העלתה על הפנים חיוך נינוח, אפילו שכל מה שרצתה לעשות היה לברוח מהחדר הזה בצרחות, והניחה את השפורפרת שזרקה בחזרה במקומה. "גיא! תורך!"

גיא לא היה צריך לחשוב פעמיים, הוא כבר תיכנן את התור שלו מראש. הדלת שלוטם פתחה אל המסדרון המאובק נשארה פתוחה וגיא פסע לעברה. כמו שחשב, לא הייתה לו שום בעיה להיכנס לחדר עכשיו כשזה היה תורו. הוא התעטש כמה פעמים כשהאבק שבמסדרון חדר לריאותיו.

"גיא?" קול הילדה הקטנה של מיסי שאל מהחדר שלימינו.

"לוטם, קרה לך משהו מיוחד?" גיא שאל.

"תראה," היא הציגה בגאווה את התיק הרפואי שמצאה. "אין לי שמץ של מושג איך להשתמש בו, אבל מיסי אמרה שהיא מבינה בזה."

"יופי! אני מקווה שלא נצטרך אותו אבל זה טוב שיש לך אותו."

גיא המשיך ישר במסדרון ופתח את הדלת שבקצהו. החדר שנגלה בפניו היה ללא כל ספק המזעזע ביותר שנחשפו אליו השחקנים עד עכשיו. החדר היה ריק לחלוטין, אבל על כל רצפת העץ והקירות היו כתמים אדומים שנראו באופן מחשיד כמו-

דם.

"מה קרה פה?" שאל גיא את הפרופסור בזעזוע.

'אני לא חושב שאתה רוצה לדעת את זה,' הוא ענה.

גיא הסתכל סביבו ותהה מה הוא אמור לעשות עכשיו כאשר ראה משהו מונח על הרצפה. הוא התקרב והרים את החפץ. אלו היו זוג כפפות.

'כפפות הכייס,' אמר הפרופסור. 'איתן שום דבר לא נמצא מחוץ להישג ידך.'

"למה שאני אצטרך לכייס מישהו?" תהה גיא.

'אין לדעת.'

על אף שגיא היה סבור שלא יעשה בהן שימוש, הוא החליט לשמור את הכפפות. הוא חזר אל הכניסה כדי שיוכל לדבר עם לוטם.

"מה עכשיו?" היא שאלה אותו.

בלי שהיה צריך לענות, נשמעו בראשם של כל אחד מהשחקנים הקולות שהם התחילו להכיר.

'עכשיו מתחיל הסבב השני.'