המשחק של גיא (חלק א – פרק 3)
"אז, אנחנו עושים את זה?" שאל פקמן.
עדיין היה מוזר לגיא וללוטם לשמוע את המילים של פקמן מהפה של הבחור הגבוה הזה. היה לו קול נמוך ורציני ובינם לבין עצמם הם היו מוכרחים להודות שהוא קצת הלחיץ אותם. או שזה פשוט היה הבית הזה.
דור, לעומתם, אפילו לא הסתכל לעברו של פקמן. המראה השונה שלו לא השפיע על הכעס של דור כלפיו. משחק או לא משחק, הוא עבר את הגבול. כשדור נכנס עם המשלוח וראה אותו יושב שם עם החברים שלו, כאילו אין לו דאגות בעולם, הוא פשוט לא יכל לשאת את זה. ועכשיו הוא היה תקוע איתו במקום המוזר הזה – זה באמת הדבר האחרון שהיה חסר לו כרגע.
"לאן אתם רוצים ללכת?" שאל גיא בקולו של הפרופסור.
נועה בחנה את אולם הכניסה והדלתות לחדרים השונים. אף אחת מהן לא נראתה יותר מבטיחה מהאחרות, או פחות מלחיצה. "בואו נלך לפה," היא הצביעה על הדלת הראשונה מימין לכניסה.
'אנחנו לא צריכות אותם,' ויויאן אמרה לנועה בתוך הראש.
"מה?" נועה נבהלה כששמעה את הקול בפעם הראשונה.
"הכל בסדר, נועה?" שאלה אותה מאיה. למרות שהיא הייתה בגופה של הת'ר, נועה איכשהו זיהתה את החברה הכי טובה שלה.
"כן, פשוט היא דיברה איתי," נועה הסבירה. היא עדיין לא הבינה מה ויויאן ניסתה להגיד. למה שהן לא יצטרכו את האחרים? יכול להיות שזה חלק מהאתגרים של המשחק. "בואו נלך."
נועה פתחה את הדלת לחדר שהצביעה עליו. בצידה השני של הדלת נגלתה חממה. הרצפה הייתה מרוצפת אבן ותקרת הזכוכית חשפה את הנוף של היער שהקיף את הבית. נועה בחנה את החדר לכמה רגעים לפני שפסעה פנימה.
שאר הקבוצה באה בעקבותה של נועה, מאיה ראשונה ואחריה גיא, לוטם, פקמן ודור. או לפחות ניסו לבוא בעקבותיה. כאשר הרגל של מאיה הגיעה למפתן הדלת היא נתקלה במסך בלתי נראה שחסם את דרכה. מאיה נסתה לדחוף את דרכה פנימה, ואז הבית התחיל לרעוד. מאיה אחזה את משקוף הדלת כדי שלא תעוף ממקומה. לוטם מעדה ונשענה על גיא שכמעט נפל בעצמו. דור נפל על הקיר שמאחוריו ופקמן, שלא היה לו שום דבר להאחז בו, החליק ונפל על הרצפה.
'אמרתי לך שאנחנו לא צריכות אותם,' הקול של ויויאן נשמע שוב בראשה של נועה.
"מה זאת אומרת?" נועה הייתה צריכה לצעוק כדי להתגבר על הרעש של רעידת האדמה.
'הם לא יכולים לבוא איתנו,' ויויאן ענתה.
נועה ממש לא רצתה להישאר לבד במקום הזה, אבל היה נראה שלא תהיה לה ברירה. היא הסתכלה על חבריה שעוד נאבקו להישאר במקום. עכשיו כשהיא חשבה על זה, היה נראה שהרעידה מנסה להעיף אותם הרחק מן החדר שבו היא עומדת.
"אני חושבת שאני צריכה ללכת לבד," נועה צעקה אליהם.
"אני לא אעזוב אותך!" מאיה צעקה בחזרה. הפנים שלה, שבעצם היו הפנים של הת'ר, התמלאו באימה מהמחשבה שגם היא בסופו של דבר תיוותר לבדה.
"את מוכרחה ללכת! זה המשחק!" נועה צעקה.
'תשחררי,' אמרה הת'ר למאיה בראשה.
ברגע שמאיה עזבה את משקוף הדלת הבית הפסיק לרעוד. היא הסתכלה על נועה בייאוש.
"זה בסדר, אין לנו ברירה אלא להתפצל," נועה אמרה. "תחכו לי פה, אני אחזור אחרי שאני אסיים לחקור את החדר הזה."
"בסדר," גיא אמר.
"תיזהרי," הוסיפה מאיה. "ותחזרי מהר."
בלב כבד, נועה פנתה מפתח הדלת שנכנסה בה ופנתה אל תוך החממה.
"מה אני צריכה לעשות כאן?" הייתה לנועה תחושה קצת מוזרה כשדיברה כך סתם אל האוויר אבל הייתה לה תחושה שויויאן יודעת שהיא מדברת אליה.
'את צריכה לחקור,' ויויאן לא איכזבה. 'בכל חדר חדש את תראי משהו אחר.'
"מה זאת אומרת?" שאלה נועה, היא לא ראתה שום דבר מיוחד בחממה.
'הנה! שם, את רואה?'
"איפה?" נועה הסתכלה סביב, הדבר היחיד שראתה היה ערפל סמיך באחת מפינות החדר. ככל שהיא המשיכה והסתכלה לתוך הערפל הוא הלך והתפשט. פתאום נועה שמה לב לתנועה בתוך הערפל. אלו היו שתי צלליות, שני ילדים. הם שיחקו בסביבון מעץ.
נועה התקרבה בזהירות כדי להסתכל אבל היה נראה שהם רק מתרחקים ממנה ככל שהיא הולכת.
"אתה גם רוצה תור אחד, ג'ונה?" שאל אחד הילדים.
"לא," ענה ג'ונה. "אני רוצה את כל התורות."
ג'ונה לקח את הסביבון והכה את הילד השני בפנים, הילד נפל.
"היי! תעצור!" נועה צעקה והחלה לרוץ אל שני הילדים. "מה אתה עושה?"
ג'ונה המשיך להכות את הילד ולא היה נראה שהוא שומע אותה. ככל שנועה רצה כך הילדים התרחקו ממנה והערפל חזר והסתיר אותם.
"תעצור עכשיו!" נועה רצה אל תוך הערפל. היא נעצרה כשלא יכלה לראות שום דבר. הערפל התחיל להתפזר שוב אבל עכשיו כבר לא היה שם שום דבר. נועה הסתכלה מסביב. היה נדמה לה שהחממה הייתה הרבה יותר גדולה כשהיא רצה לכיוון הילדים.
"מה קרה פה עכשיו?" נועה שאלה את ויויאן.
'ראית מה קרה.'
"אבל הילדים האלה, מי הם? למה הוא התחיל להכות אותו?" נועה הייתה מאוד מבולבלת, אבל בעיקר מפוחדת. הבית הזה נהיה מוזר מרגע לרגע.
'אני לא יודעת מי זה,' ויויאן נשמעה קצת מעורערת בעצמה. חוסר הביטחון שלה ממש לא שיפר את התחושה של נועה. היא רצתה לצאת מהחדר הזה כמה שיותר מהר ולחזור אל החברים שלה.
היא הלכה בחזרה אל הדלת.
"מה קרה שם?" שאל אותה גיא כשהתקרבה אל היציאה מהחדר. "שמענו אותך צועקת."
"הכל בסדר?" מאיה שאלה.
"כן, אני רק רוצה לצאת מפה כבר," נועה ענתה. אבל כשהיא הגיעה אל מפתן הדלת והושיטה רגל קדימה כדי לחצות את הסף משהו חסם אותה. היא לא הצליחה לעבור את הדלת. כאילו מחסום בלתי נראה חוסם את הפתח ומונע ממנה לצאת.
'זה לא תורך,' ויויאן לחשה לנועה.
"מה זה נועה?" מאיה שאלה בבהלה כשראתה שחברתה לא מצליחה לעבור. היא הושיטה יד קדימה וכמעט נגעה במחסום הבלתי נראה.
"אל תיכנסי לכאן!" נועה עצרה אותה, "תורי נגמר, אל תבזבזי את התור שלך עכשיו."
"אז מה נעשה?" מאיה התחילה להילחץ.
"כנראה שצריך להמשיך לשחק," גיא הבין. "רק ככה תצליחי לצאת מכאן."
"אז מי הבא שהולך?" לוטם שאלה בהיסוס. היה משהו בדמותה של מיסי, הילדה הקטנה והמטופחת שכל כך לא התאימה למקום הזה, שפשוט נראה כאילו הוא נלקח ממש מתוך סרט אימה.
אף אחד מהחברים לא ממש שש ללכת לבד, בעיקר אחרי שגילו שהם לא יוכלו לצאת מהחדר עד שתורם הבא יגיע. הם החליפו מבטים מתוחים. פקמן שלח לדור מבט מודאג, הוא עדיין התלבט אם לנסות לדבר איתו שוב.
'מה פלאש רוצה?' שאל פיטר את דור במחשבותיו.
דור נבהל לרגע, הוא עוד לא ממש התרגל לשמוע את הילד מדבר איתו.
"פלאש?" הוא לחש בשקט. הוא לא הבין למי פיטר מתכוון.
'כן, פלאש כל הזמן מסתכל לכאן,' פיטר ענה.
המבטים החוזרים האלו התחילו לעצבן גם את דור, הוא החליט שאין לו סיבה להישאר פה עם כולם, ממילא היה נראה שהוא לא ממש יחסר להם.
"אני אלך," דור התנדב.
"רגע, חכה," פקמן אמר. "אנחנו צריכים לדבר."
"אין לנו שום דבר לדבר עליו," דור פנה לפני שפקמן יספיק להגיד עוד משהו.
'אני לא אוהב את פלאש,' פיטר אמר. 'הוא מזכיר לי את אח שלי.'
דור לא שאל למה פיטר לא אוהב את אח שלו, משהו בקול המפוחד שלו גרם לדור לחשוב על אחיו הקטן שלו והיום שהוא דיבר אל דור ממש באותו הקול, היום שבו הכל השתבש. הייתה לו תחושה שהוא יודע למה פיטר מתכוון. דור הושיט יד לידית הדלת שהייתה מול החדר שנועה פתחה.
הוא פתח את הדלת. רק באותו הרגע דור הבין שהוא ממש מפחד להישאר לבד. למרות זאת, הוא צעד לתוך החדר לפני שיספיק להתחרט. החדר שאליו נכנס היה ריק, מלבד הדלת שדרכה נכנס ושלוש דלתות נוספות שהיו בכל צד של החדר. רצפת העץ הייתה חרוכה משריפה שכנראה התחוללה שם, גם על הקירות היה אפשר לראות סימנים מהאפר השחור שהאש הותירה. דור בחן את החדר בחשש, הוא עדיין לא ידע למה לצפות.
'תסתכל לשם,' פיטר אמר לדור. אמנם הוא לא יכל ממש להצביע אל הכיוון שאליו התכוון אבל איכשהו דור ידע מה פיטר רוצה. במרכז החדר היה מעגל קטן שבו הרצפה נראתה נקייה ולא שרופה. דור התקרב אל מרכז החדר באיטיות, פקמן עמד ליד הדלת והסתכל בחשש.
ממש במרכז המעגל הנקי מאפר, היה מטבע זהב קטן. דור בחן אותו מרחוק. על המטבע היה ציור של סמל כלשהו, דור לא ידע אפילו מה זה אומר.
'קח אותו,' אמר פיטר.
"מה זה?" דור שאל בשקט. עדיין הרגיש לו מוזר מאוד לדבר ככה אל פיטר.
'זה הסמל הקדוש,' פיטר ענה בהתרגשות. 'הוא יגן עליך.'
אפילו בלי שפיטר אמר זאת, דור הרגיש שהוא צריך לקחת את המטבע הזה. היה משהו בו שפשוט הפיץ אנרגיה טובה. אולי זאת הסיבה שכל החדר הזה נשרף ורק האיזור שסביב המטבע לא. דור התכופף אל הרצפה והרים את המטבע.
צליל חד נשמע בכל הבית, או שאולי רק השחקנים שמעו אותו. זה היה הצליל הזה ששומעים כשמישהו מחבר רמקול בצורה לא טובה ונשמע צפצוף כזה מציק ומחריש אוזניים. פתאום דור ראה את היד שלו, של פיטר, מתרוממת ומסובבת את המטבע כך שנצץ מול האור.
'איזה יופי!' אמר פיטר בהתרגשות. או שאולי בעצם הוא אמר את זה בקול רם?
דור נאבק כדי להשתלט על היד ולדחוף את המטבע לתוך הכיס. פיטר נשף באכזבה והצליל החד נפסק.
"מה זה היה?" דור שאל. הוא אפילו לא ידע אם הוא פונה לפיטר או לשחקנים האחרים.
'זה היה המרדף,' ענה לו פיטר, עדיין בקול מאוכזב. 'הצלחת להתנגד אליו, לעת עתה.'
"שמעתם את זה גם?" שאל פקמן.
דור הסתובב כדי להסתכל עליו, "אני חושב שתורי נגמר."
פקמן הנהן ופנה כדי להסתכל על האחרים. הוא יכל ממש להרגיש את ההקלה של פלאש כשהצליל נפסק. מה שזה לא היה, זה לא היה טוב.
לוטם סרקה בחשש את מי שנשאר בחלל הכניסה. מאיה נראתה מאוד מפוחדת ולוטם הניחה שהיא לא רוצה לעזוב את נועה שעדיין חיכתה בפתח החממה. גיא היה נראה שקוע במחשבות עמוקות והיה ברור ללוטם שהוא עדיין מנסה להבין איך לעזאזל הם הגיעו למקום הזה. המראה של הפרופסור ממש התאים לו, אפילו שהוא היה מאוד מבוגר. פקמן המשיך לשלוח מבטים מודאגים לדור ודור פשוט התעלם ממנו לחלוטין.
"אני אלך עכשיו," אמרה לוטם לבסוף.
"את בטוחה?" שאל גיא בדאגה.
היא ממש לא הייתה בטוחה אבל לא הייתה ברירה אלא להמשיך במשחק, "כן, אני בטוחה."
היא התקדמה אל תוך המבואה, שם הדלת הבאה ליד הדלת של דור עדיין הייתה סגורה. הידית של הדלת הייתה בגובה הסנטר שלה ולוטם הייתה צריכה להתאמץ כדי להגיע ולפתוח אותה. היא התעטשה עוד לפני שהדלת נפתחה לחלוטין. גל של אבק יצא מהחדר וחדר לריאות שלה. לוטם התעטשה שוב ופתחה את הדלת עד הסוף.
לפניה נגלה מסדרון, קצת חשוך אבל בעיקר מלא באבק. לוטם נכנסה פנימה בצעדים איטיים וזהירים. על הרצפה היה פרוש שטיח דהוי שחיבר בין הדלת שבה נכנסה לבין הדלת שמולה. בשני הצדדים של המסדרון היו דלתות שהתחברו לחדרים נוספים.
'תמשיכי ללכת,' אמרה מיסי ללוטם.
"אבל לא אמור להיות משהו פה?" לוטם שאלה, עדיין קצת חנוקה מהאבק.
'זה רק מסדרון,' אמרה מיסי כאילו זה מובן מאליו. 'למה שיהיה פה משהו?'
לוטם עצרה בעצמה מלגלגל עיניים ופשוט פנתה לדלת שמימינה. גם כאן הידית הייתה קצת גבוהה אבל לוטם פתחה את הדלת ונכנסה לחדר במהירות. האבק הזה כבר ממש התחיל להעיק עליה.
החדר שאליו לוטם נכנסה היה נראה כמו מחסן. כמה כיסאות מסוגים שונים היו מפוזרים בחדר, שעון קוקיה ישן היה שכוב על הרצפה כשהזכוכית שאטמה אותו שבורה. עוד כמה חפצים אקראיים היו מפוזרים ברחבי החדר, על הרצפה ועל השידה שעמדה בפינה.
'אולי יש פה משהו שימושי,' מיסי נשמעה סקרנית.
לוטם פסעה בזהירות מעל שעון הקוקיה והתקדמה אל תיבה שהייתה מונחת ליד אחד הקירות. הייתה לה תחושה שהיא צריכה להציץ בתוכה. היא הייתה צריכה להתאמץ כדי להרים את מכסה התיבה הכבד, ואז עוד המשיכה והחזיקה אותו ביד אחת כשביד השנייה היא חיטטה בתיבה כדי לראות אם יש שם משהו.
היה שם משהו. תיק. לוטם אחזקה בידיות התיק ומשכה אותו החוצה, תוך שהיא נותנת למכסה התיבה להיטרק בחזרה. לוטם הניחה את התיק על התיבה הסגורה ופתחה אותו. כשתוכן התיק נחשף מיסי צהלה בהתרגשות.
'זאת ערכת טיפול רפואי!' היא אמרה. 'ידעתי שיהיה פה משהו טוב.'
"את יודעת איך להשתמש בדברים האלו?" לוטם שאלה תוך כדי שהיא בוחנת את הציוד הלא מוכר שבתיק.
'בטח! אני אעזור לך לרפא את מי שצריך.'
לוטם לא ממש סמכה על מיסי, אם להודות באמת, אבל כנראה שלא תהיה לה ברירה. היא קיוותה שלא תגיע העת שבה תצטרך להשתמש בתיק הזה.
"סיימתי את תורי!" לוטם צעקה אל שאר חברי הקבוצה, היא קיוותה שהם שמעו אותה.
"יופי!" צעק גיא בחזרה. "אנחנו תכף באים."
בחלל הכניסה נשארו עכשיו גיא, פקמן ומאיה. פקמן ממש לא רצה ללכת, אבל הוא ידע שתורו יגיע בסופו של דבר.
"אולי אני אלך לחדר הזה שם?" הוא הצביע על הדלת שמול הדלת של לוטם.
"אולי תעלה לקומה העליונה?" הציע גיא. "אנחנו צריכים להגיע גם לשם בסופו של דבר."
מה שגיא לא אמר לפקמן היה שהפרופסור רמז שבשביל גיא להגיע לקומה העליונה יהיה קשה מידי, תורו יסתיים עוד לפני שהוא יספיק לפתוח את אחד החדרים.
"אני לא יודע," אמר פקמן. "אני ממש לא רוצה לעלות לשם לבד." והוא גם לא ממש רצה להתרחק מדור לפני שהספיק ליישר את ההדורים. כשהוא הסתכל לכיוון דור הוא ראה אותו יושב בחדר החרוך על יד אחד הקירות. דור שילב ידיים ולא ממש היה נראה שהוא רוצה לדבר עם מישהו, במיוחד לא עם פקמן. באותו הרגע מראה הילדים הקטן בהחלט הלם אותו.
"בסדר," אמר פקמן. "אני אעלה למעלה."
הוא פסע אל תוך המבואה ולכיוון גרם המדרגות שהוביל אל הקומה העליונה. אמנם הוא לא ראה משהו ממש גרוע בבית הזה עד עכשיו, אבל הוא ממש לא ציפה בקוצר רוח לרגע שבו איזו רוח רפאים תקפוץ עליו מאחד החדרים. ורוחות רפאים היו הדבר האחרון שממנו הוא היה צריך לפחד בבית הזה. הוא עוד לא גילה אפילו שבריר מהסודות שהוא מסתיר.
תגובות (0)