המשחק של גיא (חלק א – פרק 2)

היה משהו באוויר, משהו שונה שאף אחד מחברי הקבוצה לא הצליח להבין בדיוק מה הוא. האוויר שנשב סביבם היה נקי יותר מהאוויר שהם רגילים לנשום, ולא רק כי הם גרים בחיפה. הם ישבו על חלקת דשא בראש גבעה שהייתה מוקפת יער והדבר היחיד באופק שלא היה בצבע ירוק היה בית ישן שהם ישבו ממש בפתח שלו. בית זה אולי לא המונח הכי מתאים לתאר אותו, הוא נראה יותר כמו אחוזה. למרות הקירות המתפוררים של המבנה היה אפשר לראות שפעם הוא היה מאוד מפואר.

כשהם ישבו שם על הדשא וניסו להבין איך לעזאזל הם הגיעו לשם, היה ריח אחד שבלט מעל ריח היער. גיא ידע בוודאות שהוא מעולם לא הריח את הריח הזה ובכל זאת הוא איכשהו ידע בדיוק מה זה. הריח הזה הפחיד אותו.

רשרוש חלש נשמע מבין העצים אבל כשדור פנה לראות מה זה לא היה שם דבר.
לא היה לקבוצה יותר מידי זמן לנסות להבין מה קורה לפני שנשמע הקול. הקול הזה לא היה בתוך הראש שלהם, אבל הוא גם לא הגיע מבחוץ. הוא היה בכל מקום. למען האמת, זה אפילו לא באמת היה קול אבל זאת המילה הכי מתאימה לתאר את מה שעבר עליהם באותו רגע.

"ברוכים הבאים לבית שעל הגבעה. אתם קבוצת חוקרים שהגיעו כדי לגלות את סודות הבית. ככל שתתקדמו ברחבי הבית, אתם תגלו חדרים חדשים. בכל חדר שתפתחו, תמצאו משהו… או שמשהו ימצא אתכם. כל אחד מכם הולך להשתנות, תלוי באופן שבו הוא יתמודד עם ההפתעות שבבית. הבית שונה בכל פעם שנכנסים אליו.

"בשלב מסויים במהלך המשחק, אחד מכם הולך להפעיל את המרדף. כאשר המרדף מתחיל, יחל מאבק בין הגיבורים לבין הבוגד, לעיתים אף עד המוות. הניצחון במשחק אינו מובטח, עליכם לחקור את הבית במטרה למצוא דברים שיעזרו לכם לשרוד ברגע שיתחיל המרדף."

כפי שניתן לצפות, כולם היו המומים מכדי להגיב.

"איפה אנחנו?" לוטם שאלה בשקט.

"אני חושב…" גיא ענה בהיסוס, "אני חושב שאנחנו בתוך המשחק."

"איך זה יכול להיות?" נועה שאלה.

"זה חלום, הכל חלום," מאיה אמרה. "עוד רגע אני אתעורר עם כאב ראש מההתעלפות והכל יהיה בסדר."

"מאיה, כולנו התעלפנו," לוטם אמרה.

"אולי זה משהו במים?" פקמן שאל. "תמיד היה למים אצלכם טעם מוזר."

"זה לא המים," אמר דור.

"איך גם אתה פה?" גיא שם לב אליו פתאום, "אפילו לא השתתפת במשחק."

"אני… אני לא תכננתי להשתתף," אמר דור. "כולכם שכבתם מעולפים, והיה קלף אחד על הרצפה. בכלל לא ידעתי מה זה. נגעתי בו רק לשנייה ואז התעלפתי."

"זאת הזיה, הכל הזיה," מאיה המשיכה לזמזם לעצמה. למרות זאת, היא כבר לא נראתה כל כך משוכנעת בעצמה.

"מאיה! תקשיבי לי טוב," נועה גרמה לכולם לקפוץ מבהלה. "את לא הוזה. כולנו פה. אני צריכה שתתאפסי על עצמך כי אני באמת מתחילה לאבד את זה."

מאיה נראתה המומה לכמה רגעים אבל היה משהו קצת מרגיע בחברה שלה שצועקת עליה לקחת את עצמה בידיים. לפחות זה היה משהו מוכר.

גיא כבר התחיל לחשוב על כל התרחישים האפשריים ואיך הם בכלל בתוך המשחק אבל דבר אחד לא הסתדר אצלו בראש. "לוטם," הוא פנה אליה, "מאיפה הבאת את המשחק הזה?"

לוטם מייד הרגישה אשמה, "קניתי אותו באיזו חנות ממש מפחידה ולא ידעתי שזה מה שיקרה ברגע שנשחק. מה זה אומר בכלל שאנחנו פה? ואיך נצא מפה? ומה אם…" היא לקחה נשימה אחת, "מה אם אי אפשר לצאת? אני מצטערת שהרסתי לך את היום הולדת, גיא."

"זאת לא אשמתך, לוטם," אמר גיא. "אני לא יודע איך המשחק הזה עובד, אבל אחרי הכל זה פשוט משחק, לא?"

"אבל מה עם מה שהקול הזה אמר?" שאל פקמן.

"כן, הוא אמר משהו על זה שנלחמים עד המוות," אמרה נועה. "וגם שיש איזה בוגד."

"לדעתי," אמר דור, "לא משנה מה יש שם בבית, זאת הדרך היחידה שלנו לצאת מפה. להתחיל לשחק."

כולם פנו אל דלת הכניסה העתיקה. עד כמה שהיה מפחיד להתעלף ולהתעורר במקום זר לחלוטין, להיכנס לבית הזה היה מפחיד עוד יותר. גם אם לא ממש היו אומרים להם במפורש שהבית רדוף, כנראה שהם לא היו לוקחים את הסיכון.

"אולי זה באמת רק משחק," לוטם אמרה. "יכול להיות שאנחנו צריכים פשוט להתחיל לשחק."

"אני ממש מקווה שזה סתם חלום רע ואתם הולכים להעיר אותי עוד רגע," אמרה מאיה.

"תאמיני לי," נועה אמרה, "אם זה היה תלוי בי כבר היית ערה עכשיו."

"אז אנחנו נכנסים?" שאל גיא.

"כן, בואו ניכנס," פקמן אמר.

הם הלכו לאט לכיוון הכניסה לבית. באופן לא מודע, הם לקחו נשימות עמוקות מהאוויר הצח, כאילו ידעו שהם הולכים להיות בתוך הבית הרבה זמן. הם פסעו במעלה שלושת המדרגות שהובילו לכניסה והגיעו לדלת. גיא פתח אותה בחריקה ופסע פנימה.

הדלת נטרקה.

גיא הסתובב לאחור בבהלה. לא היה שם אף אחד. הוא ניסה לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה. הוא התחיל לדפוק על הדלת.
"היי!! אתם שם?" הוא צעק אבל לא נשמעה תשובה.
"נפלא."
גיא פנה בחדות כששמע את הקול מאחוריו. היו שם שני אנשים. שניהם נראו בסביבות גיל השישים. אחד לבש סוודר אפור והיה לו זקן ומשקפיים, הוא קצת הזכיר לגיא את אחד המורים בבית הספר. השני היה לבוש בבגדי כומר, הייתה לו קרחת וזוג משקפיים עגולים.
"אני רואה שהגיעו סוף סוף שחקנים," אמר מי שנראה כמו מורה.
"מי אתם?" שאל גיא.
"אני פרופסור לונגפלו," אמר המורה והושיט את ידו לגיא ללחיצה.
גיא הושיט יד ללחוץ עם הפרופסור אבל אז הכומר עצר אותו, "חכה! אתה צריך לבחור."
"מה זאת אומרת?" שאל גיא.
"עם מי אתה משחק," הסביר הכומר. "אני האב ריינהארט," הוא גם הושיט לגיא את היד. "הפרופסור אולי קרא יותר ספרים, אבל אני יכול לשמור עליך מהתעתועים של הבית."
"אל תתן לקישקושי הדת שלו להטעות אותך," אמר הפרופסור. "במשחק הזה ידע יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות."
גיא הביט בין אחד לשני. אם כך, אלו שני הצדדים של הקלף שבחר, האפור. הבחירה לא הייתה קשה. הוא הושיט את היד לפרופסור.
"בחירה נכונה," אמר הפרופסור ולחץ לגיא את היד.

לוטם נכנסה אל הבית מיד אחרי שגיא נבלע בחשיכה.
הדלת נטרקה מאחוריה.
"גיא!" היא צעקה, "גיא, אתה כאן?"
"תכף תראי אותו שוב."
לוטם נבהלה כששמעה את הקול של הילדה הקטנה. מתוך החשיכה יצאו שתי ילדות. אחת הייתה לבושה שמלה צהובה יפה ושערה היה מתולתל בבקבוקים עם סרט קשור בפפיון. השנייה גם הייתה לבושה צהוב, היה לה פוני והיא החזיקה ביד בובת דובי.
"אני מיסי," אמרה הילדה המתולתלת ברצינות תהומית. "תאמיני לי, כדאי לך לבחור בי. זואי גם ככה כל היום עסוקה רק בבובות שלה."
"זה לא נכון!" אמרה הילדה ששמה כנראה זואי וחיבקה את הדובי בחוזקה.
"אני צריכה לבחור?" לוטם שאלה בבלבול.
"כן, את בוחרת עם מי את רוצה לשחק," מיסי אמרה.
"תבחרי אותי," אמרה זואי בביישנות. "מיסי תמיד עושה דברים מפחידים לחיות."
"תפסיקי להתבכיין, זואי." מיסי ענתה, "אני רוצה להיות רופאה, לפחות אני לומדת לרפא אנשים, ובעלי חיים."
לוטם הייתה קצת המומה. מי אלו הילדות האלה? הן נראו לה קצת מוכרות. יכול להיות שהיא ראתה אותן על הקלף שלה? אם ככה, היא צריכה להחליט את מי היא בוחרת. רק ככה היא תוכל לחזור ולפגוש את האחרים. מיסי אמנם נראתה קצת גאה אבל היא הייתה קצת יותר עניינית מזואי ויכול להיות שהיא תהיה בעלת ברית טובה.
"אני בוחרת בך, מיסי."
מיסי חייכה בזחיחות והושיטה ללוטם את היד.

לפקמן הייתה תחושה ממש רעה כשהוא נכנס לבית, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. זה ממש לא שיפר את ההרגשה שלו כשהדלת נטרקה מאחוריו פתאום.
"חבר'ה, זה לא מצחיק," הוא אמר. "תפתחו את הדלת."
"קודם אתה צריך לבחור."
מתוך החשיכה הופיעו שני גברים. הם נראו בשנות העשרים לחייהם ושניהם לבשו חולצות אדומות. אחד מהם היה בלונדיני ולשני היה זקן תיש. המזוקן נראה גדול ושרירי יותר מהבלונדיני.
"מה זאת אומרת לבחור?" שאל פקמן.
"בינינו," ענה הבלונדיני. "עם מי אתה רוצה לשחק. לי קוראים פלאש."
"אני אוקס," אמר הבחור השרירי יותר.
"אז לפי מה אני בוחר?" פקמן שאל.
"אני רץ מהר," אמר פלאש. "אוקס מרביץ."
אוקס לא נראה מרוצה מהתיאור אבל הוא לא הכחיש.
"בסדר," פקמן אמר. "נראה לי שאני אלך איתך… פלאש."
פלאש הושיט לפקמן את היד והוא לחץ אותה.

מאיה נכנסה בעידודה של נועה. הדלת נטרקה והיא צווחה בבהלה.
"הכל בסדר," היא שמעה קול של נערה מתוך החושך. "אין לך ממה לפחד… בינתיים."
מאיה, עדיין מבועתת, עמדה בכניסה קפואה בזמן ששתי נערות התקדמו לכיוונה. אחת מהן הייתה לבושה בצורה מאוד אלגנטית, עם שיער בלונדיני אסוף ושרשרת פנינים. השנייה לבשה חולצת צווארון סגולה והייתה לה קשת בשיער.
"אני הת'ר," אמרה הנערה האלגנטית. "איזה כיף שסוף סוף הגיעה לכאן מישהי."
"איפה אנחנו?" שאלה אותה מאיה.
"אנחנו… אנחנו בבית על הגבעה," אמרה הת'ר בחיוך. "השאלה היותר חשובה היא במי את הולכת לבחור."
התשובה שלה ממש לא סיפקה את מאיה. היא גם לא הבינה למה היא צריכה לבחור אחת מהן. "מי את?" היא שאלה את הנערה השנייה.
"אני ג'ני," היא ענתה.
"למה אני צריכה לבחור?" מאיה שאלה.
"את בוחרת עם מי את הולכת לשחק," ענתה לה הת'ר, עדיין מחייכת חיוך שחושף את השיניים המושלמות שלה.
"אז זה באמת המשחק?" מאיה עדיין היססה.
"כן," ענתה הת'ר. "ואני בטוחה שאני ואת יכולות להיות צוות מעולה."
מאיה התלבטה מה לעשות. הת'ר נראתה לה הרבה יותר ידידותית. הביטחון שלה גרם למאיה להרגיש קצת יותר טוב. מצד שני… טוב, בעצם לא ממש היה צד שני.
"אני אלך איתך, הת'ר."
"יופי."

נועה לקחה נשימה עמוקה אחרונה לפני שהיא עברה את הסף ונכנסה לתוך הבית. הדלת נטרקה.
"הלו?" היא קראה, "איפה כולם?"
"עוד מעט את תפגשי אותם."
נועה קפצה בהפתעה. מתוך החושך יצאו שתי נשים, שנראו בשנות הארבעים לחייהן וניגשו אליה.
"מי אתן?"
"אני מדאם זוסטרה," אמרה אחת מהן. "אסטרולוגית וקוראת בטארוט ועלי תה."
נועה עוד בקושי הבינה איפה היא נמצאת, ופתאום הופיעה האישה המשונה הזאת. מה הן בכלל עושות פה?
"אני ויויאן," אמרה האישה השנייה. "את צריכה לבחור עם מי מאיתנו את הולכת לשחק."
"מדאם…" נועה ניסתה להיזכר איך קוראים לה, מדאם גזוזטרה?
"זוסטרה," עזרה לה הקוראת בטארוט.
"כן, ואת ויויאן?" שאלה נועה וויויאן הינהנה. איך היא בכלל תבחר ביניהן? היא לא יודעת עליהן שום דבר. האחת שקוראים לה ויויאן נראית טיפה יותר שפויה, אולי עדיף ללכת איתה. "אני חושבת שאני אלך איתך, ויויאן."
ויויאן הושיטה לה יד ונועה לקחת אותה.

דור נכנס לבית אחרון. הוא התכוון להשאיר את הדלת פתוחה כדי שייכנס טיפה אור אבל היא נטרקה לפני שהוא הספיק.
"יופי," הוא רטן. "מישהו יודע איך מדליקים את האור כאן?"
"עוד מעט האור ידלק," דור שמע קול של ילד מדבר אליו מהחשכה.
"מי זה?" הוא שאל.
שני ילדים התקרבו לקראתו. שניהם נראו בגילאי בית ספר יסודי והיו להם כובעי מצחייה ירוקים על הראש.
"אני ברנדון," הציג את עצמו אחד מהם. "וזה פיטר."
"מה אתם עושים פה?" דור שאל אותם.
"אחד מאיתנו הולך לשחק איתך," ענה הילד בשם פיטר. "אתה צריך לבחור."
"עדיף לך לבחור אותי," אמר ברנדון. "פיטר הוא… מוזר."
על דור עבר עד עכשיו היום הכי מוזר בחיים שלו. הוא לא ידע מה קורה פה או איפה הוא, אבל קצת נמאס לו שאומרים לו מה לבחור ומה לעשות. חוץ מזה, פיטר לא נראה לו כזה מוזר. מה כבר יכול להיות?
"אני הולך איתך, פיטר."
פיטר חייך והושיט לדור את היד.

האורות בבית נדלקו. כל הקבוצה עמדה בחלל הכניסה של הבית. רק שהם כבר לא היו בדיוק אותו הדבר.

"איפה כולם?" שאלה נועה.

"אני חושב," ענה גיא, "שאלו אנחנו. תסתכלי."

נועה הסתכלה על עצמה ופתאום הבחינה שהיא לובשת חולצה כחולה שלא הייתה לה קודם.

"רגע… גיא?" היא הביטה סביבה בבלבול.

האיש הזקן שנראה כמו המורה שלהם ענה, "זה אני."

"איך זה יכול להיות?" שאלה הילדה הקטנה שהייתה בעצם לוטם.

"בשלב הזה, שום דבר כבר לא מוזר מידי," אמר דור מתוך הפה של הילד.

'אנחנו צריכים לצאת לדרך.' פקמן שמע את הקול של פלאש מדבר אליו בתוך הראש.

"אתם גם שומעים אותם?" הוא שאל את הקבוצה.

"שומעים את מי?" מאיה שאלה. היא עדיין הייתה המומה לגלות את שרשרת הפנינים שפתאום הופיעה לה על הצוואר.

"אני חושב שאלו הדמויות שלנו," אמר גיא. לפרופסור לקחו רק כמה רגעים לפני שהתחיל לפטפט עם גיא בראש.

אפילו אחרי שהאור בבית נדלק, עדיין היה די מלחיץ להיות בו. זה הרגיש ממש כאילו כל הבית מדבר אליהם ואומר להם לברוח. או שאולי אלה היו הקולות של הדמויות בראשים שלהם. בקומה מעליהם נשמעו חריקות של צעדים. לעומת האוויר הפתוח של המדשאה בחוץ, בתוך הבית הכל הרגיש דחוס. הייתה לחברי הקבוצה תחושה, והם צדקו, שהם עוד לא ראו שבריר מהמוזרויות של המקום הזה.