המשחק של גיא (חלק א – פרק 12 ואחרון)
נועה פקחה עיניים בבהלה.
היא הייתה בבית שלה. גופה וראשה פעמו בכאב אבל הם היו שלה, לא של ויויאן. זה היה חלום רע, סיוט, זה הכל. היא התעלפה וחלמה על כל זה.
"נועה, את בסדר?" קולה של חברתה הטובה נשמע מעליה והיא הצליחה לנשום שוב. כולם עמדו לידה והסתכלו עליה בדאגה, כולם חוץ מאחד.
"איפה גיא?" נועה שאלה.
"הוא לא התעורר," פקמן אמר.
נועה התרוממה מהמקום שבו הייתה שרועה על הרצפה וראתה את ראשו של אחיה שכוב על שולחן האוכל. "מה קרה לנו?"
"כולנו התעלפנו," לוטם אמרה. "בדיוק עמדנו לשחק את המשחק הזה." כולם פנו להסתכל על המשחק. היה משהו בשתיקה שלהם, הבנה עמוקה וקודרת שחילחלה בהם. הם זכרו הכל, הם ידעו שזה לא היה חלום. נועה קמה מהכיסא שלה והסתחררה מעט כשנעמדה. היא נשענה על השולחן והתקדמה אל גיא. היא הרימה את ראשו מהשולחן והניחה יד על מצחו. היא לא ידעה מה בדיוק חיפשה אבל היא רצתה סימן, משהו שיסביר מה קרה.
היא השעינה אותו אחורה בזהירות ולקחה את מפרק ידו בין אצבעותיה. היא חיכתה אבל לא הרגישה שום דופק מפעם בעורקיו. פתאום הרגישה דפיקה עדינה וחלושה. היא חיכתה שוב, עוד דפיקה. הוא עדיין חי, אבל בקושי. "אנחנו חייבים לקחת אותו לבית חולים," נועה אמרה.
"אני לא יודע אם בית חולים יכול לעזור לו," לקח לנועה כמה רגעים להיזכר מי זה. היה נדמה לה שעברו שנים מאז ראתה את הריב של פקמן ודור כשהביא להם את משלוח הפיצה. "ההתעלפות שלנו לא הייתה בדיוק טבעית."
"בכל זאת, אין לנו ברירה," נועה התעקשה. "כמה זמן היינו ככה?"
"כנראה שלא הרבה כי הפיצות עדיין חמות," לוטם ענתה. "זה כל כך מוזר, מרגיש כאילו עבר לפחות יום."
בזמן שחיכו לאמבולנס שיבוא לקחת את גיא נועה המשיכה לקוות שהוא פשוט יתעורר מעצמו, כמו שקרה להם. הוא נשאר מחוסר הכרה. ככל שהזמן עבר היא דאגה יותר. מה אם הרופאים באמת לא יוכלו לעזור לו? מה אם…
היא קמה והתחילה לפסוע בחדר הלוך ושוב.
אל תחזרו
לא משנה מה קורה, אל תחזרו
נועה
נועה
אל תחזרו
נועה!
"אנחנו חייבים לחזור," היא אמרה.
"לחזור לשם?" לוטם היססה. "את חושבת שגיא עדיין שם? שהוא בסדר?"
"זאת הדרך היחידה," נועה אמרה. "אני יודעת שאפשר להציל אותו, אבל הדרך היחידה היא לחזור למשחק."
"נועה, את ראית אותו, הוא לא היה עצמו," דור אמר.
נועה נשמה נשימה עמוקה. "ברגע האחרון הוא הצליח להשתלט על עצמו. הוא אמר לי לא לחזור ואז הוא הרג אותי. הוא ידע שזאת הדרך היחידה לצאת. הוא נשאר שם לבד כדי להציל אותנו."
הם הסתכלו עליה בהלם. אחרי כל מה שעברו, שום דבר כבר לא היה צריך להפתיע אותם אבל הדברים של נועה הרעידו אותם בזעזוע. הם חשבו על גיא, שם, לבד. לוטם בכתה. נועה נשברה גם, "אני לא יכולה לעזוב אותו," היא יבבה.
כשהאמבולנס הגיע הם לקחו את גיא ואמרו לנועה את שם בית החולים שהיא צריכה להגיע אליו. נועה הנהנה והתקשרה לאימם, אבל במהלך השיחה היא התחרטה ורק אמרה לה שהכל בסדר ושהם לא צריכים לדאוג. כשסיימה לדבר איתה כולם כבר ישבו מול השולחן, מוכנים. נועה התיישבה בכיסא שלה והתכוונה לקחת את הקלף שלה אבל היססה.
"כולם רוצים להישאר עם אותן הדמויות?" היא שאלה.
"אני כן," אמר דור.
"גם אני," אמר פקמן.
מאיה היססה אבל בסוף הנהנה גם כן.
"את רוצה להחליף?" שאלה לוטם. "ממש לא אכפת לי לקחת איזו הפסקה ממיסי."
"ויויאן היא קצת… מוזרה לפעמים," נועה אמרה, היא נזכרה באופן שבו היא נמשכה למראה האש המלהטת. "אני אחליף איתך רק אם את בטוחה."
"תאמיני לי שגם מיסי מתנהגת מוזר," אמרה לוטם.
נועה לקחה את הקלף הצהוב ונתנה ללוטם את הכחול. לוטם התעלפה מייד, ונועה בעקבותיה. מאיה לקחה את הקלף הסגול ומייד נפלה על השולחן.
"נתראה עוד מעט," אמר פקמן רגע לפני שנגע בקלף והתעלף.
הפעם דור היה מוכן, הוא לקח את הקלף ונשען לאחור רגע לפני שהאפילה שטפה אותו שוב.
בקופסת המשחק, נטוש ובלתי נראה, המתין קלף נוסף. אם היו רואים אותו הם היו מתקשים לזהות את הדמות כששערו לא פרוע ועיניו לא פעורות בחיוך מוטרף. הדמות הזאת, לראשונה זה שנים, חיכתה לשחקן חדש.
***
בחנות קטנה בעיר התחתית, המוכר המבוגר התכונן לסגירה. הוא הסתכל על שברי הכד המשפחתי שלא היה לו לב לזרוק עדיין. הוא אסף את חפציו כששמע מאחוריו משהו זז. המוכר הסתובב והעיף מבט לכיוון אחורי החנות, הוא החליט שביום ראשון הוא יחליף את הנורה שנשרפה הבוקר. באור הקלוש שעוד בקע מהחלון הוא הצליח לראות את שברי הכד והסמלים המוזרים ששורטטו עליהם. האבק בחנות גרם לו להתחיל להשתעל כשהוא לקח צעד אחד קדימה להסתכל על השברים.
אז פתאום נשמעה עוד תנועה מירכתי החנות.
"מי שם?" המוכר קרא בקול צרוד.
לא הייתה תשובה, רק עוד חפצים זזים בכבדות. המוכר היסס, הוא לא בדיוק היה במצב להתמודד עם פורץ כרגע, אבל אז הוא חשב על דמי השכירות של החודש, ושל החודש שעבר, ושל… הוא הזדקף וצעד צעד אחד קדימה. מי שזה לא יהיה, הוא לא הולך לגנוב מהחנות שלו.
"צא מייד!" המוכר קרא.
הרצפה חרקה כשצעדים מהוססים התקדמו לכיוונו של המוכר מתוך החשיכה. המוכר לא הצליח לראות מי עומד מולו, הוא רק ראה קווי מתאר של גלימה כבדה. הוא תהה איך האיש בכלל הצליח להיכנס לחנות בלי שהוא שם לב.
"מי אתה?" המוכר לקח את המטאטא הישן שנשען על הקיר וכיוון אותו אל האיש בתנועה מאיימת. "דבר!" עכשיו הוא התחיל להילחץ.
האיש המשיך לעמוד שם בחשיכה ולשתוק.
למוכר נמאס, הוא הניף את המטאטא עד כמה שכתפיו הדואבות איפשרו לו והנחית אותו היישר… לתוך אחיזתו של האיש. האיש משך את המטאטא מתוך ידי המוכר וגרם לו למעוד. המוכר הקשיש הסתער בכוח המועט שעוד נותר בו אבל האיש, ללא קושי רב, הדף אותו אל הרצפה. המוכר התפתל בנסיון לקום והאיש, שעוד אחז במטאטא, הכה את המוכר בכוח עד שלא זז עוד, ואז עוד קצת.
האיש פסע מעל המוכר השוכב ויצא מהחנות.
תגובות (0)