המשחק של גיא (חלק א – פרק 11)

"אין סיכוי שנצליח להגיע לשם, גם אם היינו בגובה הרגיל שלנו זה היה בלתי אפשרי."

פקמן הסתכל בייאוש לעבר הפתח בתקרת החממה שלוטם הצביעה עליו. אולי מק'רירי יוכל לעזור להם להגיע לשם איכשהו. בדיוק כשמחשבה זו חלפה בראשו נכנס לחדר הכלב העצום. הוא צלע לאחור בפחד ונסוג לעבר קצה החממה כשהוא מלקק פצע ברגלו. דם הכתים את פרוותו והוא דמה לסמרטוט אף יותר מתמיד.

"מק'רירי, לא!" פקמן רץ אל כלבו הנאמן והתעלם לחלוטין מהחתולים הרגוזים שנכנסו לחדר בעקבותיו. לוטם, בהחלטה של רגע, הורידה את הגרזן שנשאה על גבה ואחזה בו בכוח. היא צעקה אל החתולים ומשכה את תשומת ליבם אליה. הם החלו לרוץ לכיוונה בשיניים חשופות והיא עמדה זקופה במלוא קומתה הזעירה. כשהחתול הראשון הגיע אליה היא הניפה את הגרזן והחבטה בחוטמו בכוח. חתך צר הופיע על פניו של החתול והוא נשף בכעס. לוטם תקפה שוב והחתול ניסה לסגור את פיו עליה. הם נאבקו כך, היא מכה בגרזן והוא שורט ונושך, עד שלפתע החתול הרים את ראשו והביט לאחור בהפתעה. על זנבו המסתלסל נתלה פקמן ונאחז בכל הכוח.

החתול השני, שעד כה צפה מהצד, החליט לנסות את מזלו ולתקוף את לוטם בעוד שהחתול הראשון ניסה לתפוס את פקמן התלוי על קצה זנבו. החתול הסתובב במעגלים ונופף בזנב אבל דבר שעשה לא הועיל, פקמן המשיך להאחז במקומו.

"לאן אנחנו טסים?" דור שאל את נועה בזמן שחגו במעגלים מחוץ להישג שיניהם של החתולים.

"אנחנו צריכים למצוא את גיא," היא אמרה. "אני לא יודעת מה קרה לו אבל אנחנו מוכרחים להוציא אותו מזה."

"אני יודע מה קרה," דור אמר ונזכר בפעם הראשונה שאיבד שליטה וחש במרדף ההולך ומתקרב. "הפרופסור השתלט עליו, הוא עדיין נמצא שם אבל הוא פשוט לא יכול לעשות שום דבר. הוא צריך להיאבק בו כדי להשתחרר."

נועה ודור כיוונו את המטוס לעבר המבואה בתקווה שגיא עוד נמצא שם. על המדרגות המובילות לקומה העליונה ישב הפרופסור וחיוך מרוצה על שפתיו, האיש המטורף כבר לא היה שם. החיוך שלו נמחק כשראה את מטוס הצעצוע נכנס לחדר ומתקרב לכיוונו.

"טריק נחמד, אבל גם זה לא יצליח להציל אתכם מהחתולים שלי," הוא אמר.

"אני יודעת שאתה שם, גיא!" נועה צעקה. "תילחם בו! אל תוותר!"

הפרופסור חזר לחייך וקם על רגליו. "הילד הקטן כבר אבוד, ויויאן. עכשיו, הנחיתי את המטוס הזה לפני שאני אפיל אותך בעצמי."

נועה לא התייחסה לפרופסור והמשיכה לצעוק, "אתה יכול לעשות את זה, גיא! אני יודעת שאתה יכול!"

'תתרחק מהבוגד,' הזהיר פיטר. 'הוא יהרוג אותך.'

גם ללא הזהרתו של פיטר דור התחיל להרגיש שאולי זה לא רעיון כל כך טוב. "נועה, אולי עדיף שנתרחק ממנו."

"לא! אני לא יכולה לעזוב אותו!" דמעות נצצו בעיניה, "הוא לא ייקח את אחי הקטן."

דור הבין אותה, הוא הנהן וכיוון את המטוס אל הפרופסור שוב. "אנחנו לא עוזבים," הוא אמר.

הפרופסור שלח את ידו אל מטוס הצעצוע וחטף את השלט שהחזיקו נועה ודור במאמץ רב. המטוס התחיל להסתחרר וליפול אל הרצפה. הפרופסור זרק את השלט הצידה וקרא לחתולים שלו שוב. המטוס נפל בחבטה שהעיפה את נועה ודור ממקום מושבם. הם התגלגלו על הרצפה ושכבו שם, חסרי נשימה. החתולים נכנסו אל החדר בטפיפות כפותיהם ומייד התמקדו בשני האנשים הקטנים.

דור הרים את ראשו בעייפות וראה אותם רצים לכיוונם. 'רוץ!' צעק פיטר. 'קום כבר!' אבל הוא לא הצליח. הרגליים שלו היו כבדות מידי, גופו עייף מידי. הוא כבר לא ידע אם עדיף לו לברוח או להישאר. אז החתולים עצרו לרגע ופנו לאחור, משהו הסיח את דעתם. באותו הרגע דור מצא את הכוח לקום שוב.

"נועה!" הוא צעק כשמשך גם אותה לעמידה. הם רצו כמו שלא רצו מימיהם. בכל צעד הרגישו את החתולים המתקרבים וסוגרים עליהם. הם רצו אל קצה החדר וחצו את מפתן הדלת המוביל אל החממה. שם הם נעצרו. בחממה עמדו שני חתולים, אחד מהם מנסה לנשוך בעיקשות משהו קטן על הרצפה ובכל פעם נרתע בכאב, השני חג סביב עצמו ומנסה נואשות לתפוס את זנבו.

"דור!" צעק קול קטן שהגיע מהחתול שהסתחרר סביב עצמו. "תיברחו!"

דור הסתובב לאחור וראה את שני החתולים שרדפו אחריהם מסתערים במלוא המרץ. הוא ונועה פתחו בריצה מחודשת ללא כיוון מוגדר. החתול המסתחרר סוף סוף הצליח לנער את פקמן מקצה זנבו וזה עף ונפל על הרצפה בצליל מחריד. פקמן סובב את הראש שלו מספיק רק כדי לראות את שלושת החתולים מסתערים יחד על נועה ועל דור.

'אל תעשה את זה,' הזהיר פלאש.

"אני מוכרח," לחש פקמן.

'אתה תמות,' אמר פלאש. 'ברגע שתוריד אותו תמות.'

"אני יודע," פקמן אמר. הוא הושיט יד לקמע שהיה תלוי על צווארו, הוא עדיין פעם בעוצמה ואבני החן שלו זרחו בצבעי הקשת. פקמן העביר בזהירות את שרשרת הקמע מעל לראשו ומייד הרגיש את הכוח עוזב אותו כמו בלון שמתרוקן. בנשימתו האחרונה הוא זרק את הקמע בכל הכוח לכיוונו של דור וראשו צנח על רצפת האבן הקרה.

הקמע הזוהר החליק על הרצפה ובאופן כמעט בלתי אפשרי נחת לרגליו של דור. שלושת החתולים עוד התקרבו אליו ואל נועה במהירות אבל דור הצליח רק לראות את אחיו שהחיים נטשו אותו בכאב אינסופי. דור הרים את הקמע שאחיו זרק לעברו והרגיש את העוצמה המחלחלת לתוכו כשענד אותו על צווארו. החתולים התקרבו, אבל דור לא פחד. הוא עמד זקוף וחיכה להם. כשהחתול הראשון זינק עליו הוא הכה אותו בכוח מפתיע. אחד אחד החתולים הסתערו ודור הדף אותם. הוא התחיל להתעייף, האנרגיה ששטפה אותו בהתחלה התעמעמה. דור חיפש במבטו את גופו המוטל של אחיו ולא הצליח למצוא אותו.

'הוא עזב,' אמר פיטר ודור לא שאל למה הכוונה. הוא המשיך להדוף את החתולים עד כמה שיכל.

"אנחנו צריכים לצאת!" צעקה נועה.

"יש פתח בתקרה," לוטם אמרה בין מכת גרזן למכת גרזן. "אבל אין איך להגיע אליו."

"אני יודעת איך נגיע," נועה אמרה. "רק תמשיכו להעסיק אותם." היא רצה אל הדלת המובילה אל המבואה ואל המטוס המרוסק שלהם. היא לא ידעה אם הוא בכלל ימריא שוב או אם הפרופסור ינסה לעצור אותה אבל היא הייתה מוכרחה לנסות.

המשחק עם דור נמאס על שלושת החתולים והם התנפלו עליו יחדיו. דור התכווץ כשמטח השריטות קרע בבשרו. הוא נפל על הרצפה באנקה ומשהו נפל מתוך הכיס שלו, משהו רך ובוהק. נוצת המלאך ריחפה אט אט אל הקרקע כשהחתולים התכוונו להסתער שוב והפעם דור לא יוכל להתגונן מפניהם. הנוצה נחתה על הרצפה ואור בוהק שטף את הכל. דור עצם עיניים.

כשפקח אותן, הוא עמד שוב על רגליו וגופו היה שלם. החתולים התכוננו להסתער כמו שעשו קודם אבל דור כבר ידע מה לעשות וקפץ הצידה בדיוק רגע לפני שתפסו אותו. הוא רץ לכיוונה של לוטם וכל החתולים בעקבותיו. החתול המהיר שבשלישייה קפץ קדימה ותפס את דור בין כפותיו. שני החתולים האחרים התגודדו סביב וצפו בעניין. לוטם ראתה את דור ונחלצה מייד לעזרתו. היא רצה לכיוון שלישיית החתולים בגרזן שלוף ובקריאת קרב.

החתול שאחז בדור פער את פיו והתכופף כדי לבלוע אותו. החתול שנאבק בלוטם ושני החתולים האחרים רצו לכיוונה בנשיפות עצבניות וחשפו שיניים. ברגעים האחרונים, כשיודעים שזה הולך להיגמר, הזמן נדמה שעצר מלכת. כאילו העולם מנסה להעניק לך הזדמנות לבחון את מה שהוביל אותך לכאן. ברגעיו האחרונים דור חשב שהיה צריך לסלוח לאחיו לפני שבועות. לוטם הרגישה את ההאטה המשונה ועדיין קיוותה במעמקי ליבה שהתחושה הכבדה הזאת משקרת והיא תינצל.

ותוך רגע, הכל נפסק. העולם נדם ושניהם שקעו באפילה.

נועה, לא מודעת למה שאירע לחבריה, הייתה נחושה להשיג את המטוס. היא רצה אל השלט שהפרופסור זרק על הרצפה. הוא עדיין ישב על המדרגות אבל הפעם לא קם. הוא לא עשה דבר כדי לנסות לעצור אותה. הוא רק ישב וחיכה. נועה הגיעה אל השלט ולחצה על הכפתור. דבר לא קרה. היא לחצה שוב ושוב אבל המטוס המשיך לעמוד במקומו ולא הראה סימן חיים.

"זה נגמר, את לא מבינה?" הפרופסור אמר.

נועה מחתה דמעה והמשיכה ללחוץ על השלט בייאוש הולך וגובר.

"תמיד היית עקשנית, ויויאן."

נועה עצרה והרימה את ראשה להסתכל על הפרופסור, "אתה לקחת את אחי, אתה לקחת את חברה שלי. אם אתה חושב שאני אוותר אתה טועה כי אני לעולם, לעולם לא אוותר. עד נשמתי האחרונה אני אלחם בך!"

לרגע הפרופסור לא עשה דבר אבל אז השתלטה על פניו עווית של כאב והוא דיבר, "נועה."

היא ידעה שהוא עוד היה שם, היא ידעה. "גיא! הצלחת להשתחרר ממנו!"

עצב השתלט על תווי פניו. הוא רכן לעברה של נועה, "לא משנה מה קורה," הוא הושיט יד לעברה. "אל תחזרו." גיא הנחית את ידו על נועה ובלא מאמץ מחץ אותה תחת כף ידו העצומה.