המשחק של גיא (חלק א – פרק 10)

"גיא, זה אתה?" נועה קראה במעלה המדרגות. צליל הצעדים המשיך להתקרב לעברם. אלו היו צעדים כבדים, איטיים.

בראש המדרגות הופיעה דמותו של הפרופסור וכל הקבוצה נשמה לרווחה. "כבר הדאגת אותנו," אמר פקמן. אבל גיא לא ענה. הוא המשיך לרדת במדרגות באיטיות. פתאום הופיע אדם נוסף, בעל גלימה חומה ארוכה ועיניים מטורפות. האדם ציחקק חרישית כשראה את הקבוצה.

"מי זה, גיא?" נועה שאלה בחשדנות.

צחוקו של האדם התגבר והוא השליך את ראשו לאחור והתפקע כאילו נועה סיפרה בדיחה מצויינת.

לוטם הרגישה שמשהו לא בסדר. היא הסתכלה בעיניו של גיא וחיפשה אותו, את הניצוץ הזה שהיה בו תמיד. הן היו קרות וריקות. "זה לא גיא," לוטם אמרה.

'הבוגד,' ויויאן אמרה לנועה.

"לא," היא אמרה. "זה לא יכול להיות."

גיא, או הפרופסור, הושיט יד לנרתיק שהיה תלוי על חגורתו ושלף ממנו בקבוק זכוכית קטן מלא בנוזל סגול. הוא הרים את הבקבוק וטלטל אותו מול האור כך שהנוזל התערבל. "אני מקווה שאתם מוכנים לרוץ," הוא אמר והטיל את הבקבוקון על הרצפה.

הבקבוקון התנפץ והנוזל הסגול התאדה והפך לעשן סגול שהתפשט בחדר. "אל תשאפו את זה!" לוטם צעקה כשהעשן התחיל להסתיר את גיא והאיש המטורף שלידו. בשלב הזה העשן מילא כבר את כל החדר והם לא ראו דבר. מאיה ניסתה להחזיק מעמד אבל תוך כמה רגעים היא החלה להשתעל והעשן חדר לריאותיה. לוטם ניסתה ללכת לכיוון הדלת של החדר אבל היא נתקלה ברהיט וכמעט נפלה. מק'רירי נבח בבלבול כשלא הצליח לראות דבר. בזה אחר זה הם נכנעו ושאפו את העשן. היה לו טעם מתוק, קצת דומה ליין, והוא התפשט במהרה. כעבור דקה העשן החל להתפוגג והיה אפשר לראות שוב את החדר.

משום מה החדר נראה פתאום גדול יותר משהיה קודם. דור הסתכל סביבו והבחין בעכבר ענקי שרץ לאורך הקיר. הוא היה כל כך גדול שדור חשב שהם באותו הגובה, אבל זה לא ייתכן, בני אדם הרי הרבה יותר גדולים מעכברים. אולם אז הוא הסתכל לכיוון המדרגות ונשמתו נעתקה. כל מדרגה הייתה גבוהה ממנו פי שתיים. הוא היה צריך למתוח את הצוואר כדי לראות את הפרופסור שירד כעת במדרגות האחרונות ורכן לעברם.

"ממש מופלא!" הוא אמר. "אתם בדיוק בגודל המושלם לשמש בניסוי שלי."

גיבורי הקבוצה התקבצו יחדיו, קטנים ומבוהלים. הם לא יכלו לתאר לעצמם מה הוא רוצה לעשות בהם. בעיקר הם לא הבינו מדוע הוא עושה את זה. מה שעד עכשיו עוד הזכיר משחק, גם אם באופן קלוש, שינה כעת את פניו. בצעד אחד הוא יוכל למחוץ אותם אם ירצה בכך, אבל למה הוא מחכה?

הפרופסור חייך ופנה לכיוון המדרגות המטפסות מעלה, "בואו, מתוקים שלי. מצאתי לכם צעצוע חדש!" טפיפות עדינות נשמעו במורד המדרגות ותוך כמה רגעים הופיעו בראשן ארבעה חתולים נבזיים למראה. פרוותם הייתה אפורה וקצרה ועיניהם בצבע ירוק בוהק. אחד מהם ליקק את שפתיו כשראה את הגיבורים הקטנים. חתול אחר נשף נשיפה רגוזה ושערו סמר, עיניו היו ממוקדות במשהו מאחורי גבם של הגיבורים.

פקמן התכוון להסתובב ולראות מה זה אך אז הוא נחטף מהרצפה ונישא תלוי מחולצתו. קול נהמה בקע מאחוריו וטיפת ריר ענקית הרטיבה אותו. הוא סובב את ראשו והחשד שלו אושר, זה היה מק'רירי, גדול פי כמה וכמה מבעליו. הוא החזיק את חולצתו של פקמן בפיו ונהם על החתולים.

החתולים לא נראו מתרשמים מכך והמשיכו להתקדם בעצלות לכיוון טרפם. נשיפה עצבנית נוספת מצד החתולים הפחידה את מק'רירי והוא כמעט שמט את פקמן מהפה. בינתיים שאר הגיבורים לא חיכו לראות מה יקרה והתחילו לרוץ לכיוון אחד החדרים הסמוכים. שני חתולים פנו ורצו אחריהם והשניים האחרים נשארו והמשיכו בקרב הנהמות.

לוטם ניסתה לרוץ מהר ככל שרגליה הקצרות אפשרו לה אבל החתולים כבר עמדו להשיג אותה. היא קפצה והסתתרה מאחורי רגל של כיסא שעמד בצמוד לקיר. היא שמעה שריטות כשהחתול שרדף אחריה ניסה להוציא אותה ממקום המחבוא שלה אבל היא לא זזה. אחרי כמה רגעים השריטות הפסיקו ולוטם נשמה נשימה עמוקה.

"לוטם?" היא שמעה לחישה. "את כאן?"

היא הציצה מעבר לרגל הכיסא וראתה את פקמן מכוסה בריר ומחפש אותה. "אני פה," היא אמרה.

"בואי, מהר!"

פקמן לקח את ידה והם התחילו לרוץ אל עבר הכניסה לחממה. מאחוריהם מק'רירי והחתולים עוד נאבקו זה בזה. המבואה, שהייתה גדולה גם ככה, נראתה להם עצומה כעת. הם רצו בכל כוחם אבל המרחק עד לדלת היה רב. כעבור שתי דקות של ריצה שהמורה לספורט שלהם היה גאה בה, הם חצו את סף הדלת ועמדו מעבר לקיר, מתנשמים.

לוטם ניסתה לדבר אפילו שבקושי הצליחה לנשום, "מאיפה-" נשימה, "הם-" נשימה, "הגיעו?"

"אני לא יודע," פקמן אמר. למרות הריצה האינטנסיבית הוא לא הרגיש קושי מיוחד. היה בו מין דחף שהניע אותו קדימה. "אנחנו חייבים לצאת מהבית הזה."

לוטם הסתכלה סביב על החממה וניסתה לחשוב איך יוכלו לצאת משם. המרחבים הירוקים שנשקפו מבעד לחלונות היו כל כך קרובים, ובכל זאת בלתי מושגים. משב אוויר קליל פרע את שערה והיא הסתכלה לכיוון ממנו בא. במרכז תקרת הזכוכית של החממה, בחלקה הגבוה ביותר, היה חלון קטן.

"פקמן," לוטם אמרה. "אני חושבת שיש לי רעיון."

נועה, מאיה ודור פרצו בריצה לחדר המשחקים. נועה קפצה לתוך נעל קטנה שהייתה זרוקה על הרצפה, מאיה נכנסה לקופסת הבובות ודור השתופף מתחת לצעצוע פלסטיק של מטוס. החתולים רצו לתוך החדר בקלילות והחלו לרחרח את סביבתם. אחד מהם התקרב לנעל של נועה במידה מסוכנת. הוא הושיט את כפתו להפוך את הנעל ואז דעתו הוסחה.

"היי!" קראה מאיה מצידו השני של החדר. "תעזוב את חברה שלי!" היא אחזה בידה סיכת תפירה שמצאה על הרצפה ונופפה אותה בתנועות מאיימות. החתול לא נראה מתרשם מהחרב המאולתרת של מאיה. הוא והחתול השני החלו לרוץ לכיוונה בציפורניים שלופות.

"חתולי!" נועה צעקה לעברם, "בוא הנה, קיצי מיצי."

החתולים המבולבלים עצרו במקומם אך לרגע, לפני שהחליטו לסוב על עקבותם ולרוץ שוב לכיוון נועה.

"בואו אליי!" מאיה קראה להם.

החתולים שבו והסתובבו. אחד מהם נראה משועשע מהמשחק, השני רק נראה רעב. דור ניסה לחשוב מה הם יכולים לעשות, הם חייבים למצוא דרך לצאת מהבית הזה. הראש שלו נחבט במטוס הצעצוע כשהזדקף ואחת הסוללות שלו נפלה על הרצפה. שני החתולים עצרו והסתכלו לכיוונו בריכוז.

"חתלתולוני!" מאיה צעקה לכיוונם והם שכחו את דור.

'אתה חושב שזה יכול לעוף?' שאל פיטר.

"מה יכול לעוף?"

'המטוס הזה, היה לי אחד כזה כשהייתי קטן.'

"פיטר, אתה גאון!" אמר דור בשמחה. "אנחנו יכולים לצאת במטוס." הוא הסתכל סביבו וחיפש את הסוללה שנפלה. בקושי רב הוא הצליח להרים אותה ולהכניס אותה לבית הסוללות. הוא מצא מתג קטן בתחתית המטוס ודחף אותו בכוח עד שזז. המטוס לא הגיב.

"אולי נגמרו לו הסוללות," אמר דור.

'לא, לא. אתה צריך שלט כדי להפעיל אותו. ככה גם המטוס שהיה לי פעל.'

דור הסתכל סביב החדר, מאחורי נועה היה מוטל על הרצפה שלט צעצוע שנראה מתאים. "נועה! השלט מאחורייך! אנחנו צריכים אותו!" הוא צעק.

החתולים שעד עכשיו רצו אל נועה הסתובבו כעת אל דור ושמחו על הטרף החדש שהצטרף למשחק. נועה מיהרה אל השלט ובחנה את הכפתורים שלו. "מה לעשות?" היא צעקה לדור.

"תלחצי על משהו!"

נועה לחצה על אחד מהכפתורים והפרופלור שבחזית המטוס הסתובב לרגע ואז נדם. היא לחצה שוב על הכפתור והפעם החזיקה אותו כך שהפרופלור המשיך להסתובב והמטוס זז קדימה. בהתחלה הוא זז לאט אבל תוך רגע הגביר קצב עד שכמעט התרומם מהרצפה. נועה עצרה אותו לפני שהתנגש בקיר.

"לכו למטוס!" מאיה צעקה. "אני אעסיק אותם!"

"לא!" נועה סירבה.

"את מוכרחה ללכת, נועה!" מאיה התעקשה. "תחיי בשביל גיא!"

"גיא לא מת! וגם את לא תמותי!"

אחד החתולים הגיע עד מאיה והיא דקרה אותו בסיכה שלה, הוא נרתע בכאב וחשף את שיניו. "לכו עכשיו!"

דור הגיע לצידה של נועה בלי ששמה לב ועכשיו הוא התחיל לגרור את השלט לעבר המטוס הקטן. נועה נחלצה לעזרתו ויחד הם גררו את השלט והעמיסו אותו על מטוס הצעצוע. דור טיפס מעלה והושיט לנועה יד אבל היא הסתכלה על מאיה שעוד נאבקה בחתולים.

"בואי, נועה. ניקח אותה במטוס," הוא אמר.

נועה הנהנה וטיפסה אל המושב שליד הטייס. הם הניחו את השלט לפניהם כמו הגה. נועה לחצה שוב על הכפתור והתניעה את המטוס, דור אחז בידית קטנה על השלט וסובב אותה כך שהמטוס פנה שמאלה בקשת רחבה. לאט לאט המטוס התחיל להתרומם באוויר. הוא בבירור לא נועד למשקל הזה אבל הצליח בכל זאת לשאת אותם מעלה. "תפנה לשם!" נועה הצביעה על מאיה שנדחקה לעבר הקיר על ידי שני החתולים. דור כיוון את המטוס והם ריחפו אל עבר מאיה ונחתו על ארגז משחקים שעמד לידה. נועה קפצה מתוך המטוס והושיטה את ידה לחברתה שעמדה על הרצפה ודקרה את החתולים בקריאות קרב.

"מאיה, תיקחי את היד שלי!"

מאיה הסתכלה לרגע לכיוונה של נועה וזה היה מספיק כדי שאחד החתולים יתפוס אותה בפיו. היא צעקה בכאב וניסתה לדקור את החתול אך ללא הועיל. החתול ניער אותה בחוזקה והטיל אותה הצידה. מאיה שכבה על הרצפה בתנוחה לא טבעית וצד גופה דימם.

"לא!!" נועה צעקה.

החתול ליקק את שפתיו והסתכל על נועה בתיאבון. דור מיהר למשוך אותה מקצה ארגז המשחקים. "את חייבת לקום, נועה. אנחנו חייבים לברוח מכאן." נועה נאבקה וצעקה, עד אותו הרגע היא לא חשבה שזה אפשרי. שום דבר במשחק הזה לא נראה אמיתי. ואז לקחו לה את מאיה. היא חיפשה את מאיה במקום שהחתול העיף אותה אליו, אבל היא כבר לא הייתה שם. היא נעלמה. משהו שמאיה אמרה לה הדהד פתאום במחשבותיה, תחיי בשביל גיא. היא צדקה, נועה ידעה בליבה שגיא עדיין חי והיא חייבת להציל אותו מאחיזתו של הפרופסור.

היא קמה על רגליה וחזרה אל המטוס. דור טיפס אחריה והם התניעו אותו שוב. החתולים קפצו וניסו לתפוס אותם אבל הם טסו גבוה והשאירו אותם מאחוריהם. היא חייבת להציל את גיא, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה.