המשחק של גיא (חלק א – פרק 1)
לוטם נסעה בקו הזה כבר הרבה פעמים, ככה שהיא לא ממש שמה לב לסביבה שלה כשהאוטובוס התנודד באיטיות בפקק שברחובות העיר התחתית בחיפה. טיפוסי לצהרי יום שישי. יום ההולדת של גיא הוא הערב והיא עוד לא קנתה מתנה. אבל זאת לא אשמתה. אם לא היו נותנים להם כל כך הרבה שיעורי בית השבוע אולי היה לה זמן לחשוב על זה. כמות העבודה שתלמידי כיתה י' בימינו צריכים לעשות היא פשוט… טוב נו, היא פשוט תצטרך לאלתר. אולי היא תקנה לו ספר, או משחק. הראש שלה נשען על הזכוכית של החלון וכשהאוטובוס עצר בתחנה היא קיבלה מכה במצח. "אחח!" היא שמה יד על הראש ורצף המחשבות שלה נקטע. פתאום היא הבחינה בשלט קטן דרך החלון, יכול להיות שזה בדיוק מה שהיא צריכה. לוטם חטפה את התיק מהרצפה וקפצה מהאוטובוס לפני שיספיק לעזוב את התחנה.
עכשיו כשהיא עמדה מול השלט הוא נראה קצת פחות מבטיח. זאת הייתה בסך הכל איזו חנות משחקים. בטוח שגיא היה ממש מתלהב ממנה אבל לוטם אף פעם לא הבינה את העניין. היא גיחכה כשהסתכלה על השלט שבו היה כתוב "עכשיו בממלכת המשחקים, הכל במחיר קסום!"
לוטם נכנסה לחנות קצת בהיסוס. אם להודות באמת, החנות באמת נראתה מפחידה. אם הייתה בחיפה מכשפה, היא בטח הייתה גרה בחנות הזאת. לפחות לוטם יכלה להתנחם בידיעה שאין בחיפה מכשפות, אפילו שהדבר האחרון שממנו היא הייתה צריכה לחשוש בחנות הזאת היו מכשפות. הצלצול של הפעמון היה כמעט מבשר רעות אבל כמו שבטח כבר הבנתם, לוטם לא האמינה במזל רע, או בכל סוג של מזל. זאת הסיבה שהיא המשיכה ונכנסה פנימה.
בהתחלה בקושי היה אפשר לראות משהו. אור השמש של הצהריים נכנס רק בקרן צרה אחת שהסתננה בין פוסטרים שחסמו את חלון הראווה שפנה אל הרחוב. בעל החנות, מי שזה לא יהיה, לא טרח לשים אפילו נורה מסכנה אחת שתפיג את החשכה.
"יש פה מישהו?" לוטם קראה אל החלל הריק. "הלו?"
זאת באמת הייתה חנות מוזרה, אפילו ביחס לחנויות משחקים. היא התכוונה לצאת מהחנות וכבר התחילה להצטער על זה שתצטרך לחכות לאוטובוס הבא כשראתה את המשחק. מזל שהיא בכלל הצליחה להבחין בו בחשיכה הזאת. לוטם הוציאה את הטלפון מהכיס וכיוונה את המסך אל הקופסא כדי לקרוא את מה שכתוב עליה.
Betrayal at House on the Hill
היה נדמה לה שגיא דיבר על המשחק הזה פעם. זאת בכלל אנגלית תקינה? לא משנה, העיקר שיהיה לה משהו להביא לו ליום ההולדת. עוד מעט כל החנויות כבר יסגרו ואז היא באמת תהיה בצרות. לוטם עמדה על קצות האצבעות כדי לראות את המשחק שהיה על המדף העליון. הוא נראה חדש, לא כמו כל החנות הזאת. היא הושיטה יד למעלה ובקושי רב הצליחה להגיע אליו. היא משכה אותו אליה בלי שאפילו יכלה לראות מה היא עושה כשפתאום משהו שעמד ממש על המשחק נפל ממנו והתנפץ על הרצפה. חבטה עמומה נשמעה בעומק החנות אבל לוטם לא שמה לב, היא הייתה יותר עסוקה בשברי הכד העתיק שהתפזרו לרגליה. היא אפילו לא ראתה שהיה על המשחק משהו לפני שלקחה אותו.
"את צריכה עזרה?"
לוטם יכלה להישבע שהיא בחיים לא קפצה כמו באותו הרגע. המוכר הופיע ממש משום מקום. הקול הצרוד וקווי המתאר של גבו הכפוף הזכירו לה את סבא שלה.
"אני כל כך מצטערת! לא ראיתי שהכד הזה היה שם," לוטם הייתה כל כך נבוכה. "אני אשלם עליו, כמה הוא עלה? אני באמת מצטערת! כל כך חשוך וזאת הייתה טעות שלא הסתכלתי אבל… אוי! אני באמת מקווה שהוא לא היה יקר."
"אין דבר," המוכר ענה, "זאת הייתה ירושה, אין לו תחליף." התשובה שלו לא בדיוק שיפרה את ההרגשה של לוטם. היא לרגע קצר איבדה את יכולת הדיבור ופשוט בהתה בשברים בזעזוע. "את רוצה לקנות את המשחק?"
"כן, בבקשה," בשלב הזה היא הייתה קונה כל דבר, היא באמת הרגישה רע מאוד לגבי הכד. לוטם שילמה על המשחק ואפילו לא חיכתה שהמוכר יביא לה שקית. היא הייתה מחוץ לחנות במהירות שיא. היא המשיכה לחשוב על החנות המוזרה הזאת ועל כך שזה בעצם אשמתו של המוכר שהוא שם ירושה משפחתית עתיקה על מדף משחקים כשהלכה בחזרה לתחנה. באחת המכוניות שהתקדמו באיטיות ברחוב כל החלונות היו פתוחים ולוטם יכלה לשמוע ברדיו את חדשות השעה ארבע. היא הייתה צריכה למהר אם היא רוצה להספיק להתקלח ולארוז את המתנה לפני יום ההולדת.
***
במקום אחר בעיר, במטבח של בית לא גדול, גיא שמע את אותן החדשות ברדיו שלו בזמן שבהה בקיר שמולו. הוא חיכה ליום שישי הזה כבר כמעט חודש. הוא הקפיד לשריין את התאריך מראש אצל כל הקבוצה. כולם חייבים להיות שם. אחותו אפילו הבטיחה לשלם על הפיצה, אבל זה בעיקר פיצוי על זה שהיא נשארת בבית עם חברה שלה. בתוכנית להערב – אוכל, צחוקים וסרטים עד השעות הקטנות של הלילה. אולי הוא אפילו יצליח לשכנע אותם לשחק משהו. בכל מקרה אחר הוא כבר היה מכין מראש לפחות שלושה משחקים שהם יוכלו לשחק, אבל רוני אמר שהוא בחו"ל וביטל ברגע האחרון ועכשיו הם יהיו רק שלושה. ואין משחקים טובים לשלושה. הוא הרגיש קצת מדוכדך פתאום. הטיימר בתנור צלצל וגיא קם בחוסר רצון והלך לכבות אותו.
"אמא!" הוא קרא אך לא נענה. "אמא!!!" עדיין אין תגובה. הוא נאנח והלך את ארבעת המטרים לתוך חדר העבודה של אימו. "אמא, קראתי לך."
היא דיברה מבלי להזיז את מבטה מהמסך, "כן?"
"הטיימר צלצל. להוציא את העוגה?"
"לא, פשוט תכבה את התנור ותשאיר אותה בפנים. נועה רצתה להכין איזה ציפוי מיוחד."
גיא התרצה וחזר לשכב מול הטלוויזיה בחוסר מעש, לאחר שכיבה את התנור, כמובן.
עברה בערך שעה לפני שגיא קם שוב מהספה. הוא הזמין את לוטם ופקמן לשש, והשעה עכשיו הייתה חמש וחצי. למעשה, הוא קם מהספה רק כי הוא נמתח קודם, הריח את בית השחי שלו והגיע למסקנה שאי אפשר להימנע ממקלחת. הוא מיהר להתארגן, שר רק שני שירים במקלחת ובדיוק כיפתר את הכפתור האחרון כששמע את הטלפון שלו מצלצל מהסלון. על הצג הופיע השם "לוטם המושלמת" בצירוף אימוג'י של כלב ולב כחול. היא בחרה את השם הזה, כמובן. הוא חייך לעצמו וענה.
"היי."
"היי! אז, ניסיתי לצלצל בפעמון אבל כלום לא קרה וכשדפקתי על הדלת השכן שלכם הסתכל עליי מוזר ואני אשמח אם תפתח לי לפני שהוא יחזור. תודה, ביי!" היא ניתקה. גיא חייך שוב. הוא הציץ במראה בדרכו לדלת, העביר יד בשערו ופתח את הדלת בחיוך רחב.
"מזל טוב!" לוטם חיבקה אותו מייד. כשהצליח לבסוף להיחלץ מהחיבוק, הוא הלך צעד אחורה והחווה בידו פנימה. לוטם הלכה לסלון מבלי לחכות לו. בעודו נועל את הדלת הוא שמע את לוטם פוצחת בשיחה עם אחותו הגדולה, נועה.
"אז, מה אתם הולכים לעשות הערב?"
לוטם צחקה קלות. "אני לא יודעת, אבל גיא בטח כבר הכין לו"ז עם שעות," לוטם ונועה צחקו וגיא גילגל עיניים ונכנס לסלון. הוא נעץ מבט בעל משמעות בנועה והיא הביטה בו בחזרה בעקשנות.
"אוקיי, אוקיי!" היא אמרה לבסוף, "אני אלך!"
לוטם מיהרה להביע התנגדות, "דווקא התחלנו להנות! אולי תישארי?"
נועה חייכה חיוך מרוצה לכיוונו של גיא. הוא גילגל שוב עיניים.
"טוב, רק עד שיגיע… נו, איך אתם קוראים לו?" נשמעה דפיקה בדלת וגיא חייך.
"פקמן," הוא הלך אל הדלת ופתח אותה בלי להסס. "ממתי אתה דופק בדלת? אתה יודע שאתה יכול פשוט להיכנס."
רק שזה לא היה פקמן. זאת הייתה מאיה, חברה של נועה, והיא נראתה מאוד מבולבלת.
"אה… אמ… חשבתי שאת מישהו אחר."
מאיה מייד בילגנה לו את השיער כמו תמיד, "צריך משקפיים כל כך מוקדם?"
"טוב שהגעת, את יכולה לקחת מפה את נועה?"
נועה עברה את גיא וחיבקה את החברה שלה בחיוך רחב, "עזבי אותו, הוא סתם רעב."
"ואני מבינה אותו, " מאיה אמרה. "הבטיחו לי פיצה, ועוגה!"
"אנחנו צריכים לחכות לפקמן לפני שמזמינים," גיא אמר.
"אין סיכוי," לוטם התערבה. "הוא תמיד רוצה כל מיני תוספות מוזרות כמו אננס או חלפיניו. כאילו הוא בכוונה מנסה להרוס את הפיצה!"
"אבל אלה באמת התוספות הכי טובות!" ויש רק בן אדם אחד בעולם שמסוגל להגיד את זה.
"אל תגרום לי להתחרט שהזמנתי אותך, פקמן," גיא היה היחיד שלא הופתע מפקמן שהופיע פתאום בלי שום התרעה. הוא תמיד היה בא אליו הביתה ופשוט נכנס.
גיא, לוטם ופקמן הלכו לסלון בזמן שנועה ומאיה השתלטו על הזמנת הפיצה. לוטם החליטה שזה הזמן לתת לגיא את המתנה שהספיקה לעטוף בבית.
"זה משחק?" גיא שאל מיד.
"כן, וכדאי לך מאוד שתאהב את המשחק הזה כי כדי להשיג לך אותו הרסתי למישהו ירושה משפחתית עתיקה," לוטם הגישה לגיא את המשחק בגאווה.
"אם יש יותר משלושים עמודים של חוקים, הוא יאהב את זה," פקמן צחק.
גיא לא הגיב לדברים שלהם ורק פתח את האריזה. אפילו לפני שסיים להסיר את כל הנייר הוא כבר זיהה את המשחק שלוטם קנתה לו.
"אני לא מאמין! רציתי את זה כבר הרבה זמן. תודה, לוטם!"
הוא פתח את הקופסה ובחן את כל החלקים. אין כמו לפתוח אריזה של משחק טרי.
"שלוש חוברות של הוראות?" פקמן נראה מזועזע, "זה כבר היה אמור לא להפתיע אותי."
"אל תדאג, זה לא כזה מסובך," גיא ניסה להרגיע את פקמן שכבר ידע שהם יצטרכו לפחות לנסות את המשחק הזה. "יש רק חוברת אחת של כללים, השאר הן… דברים שצריך לקרוא תוך כדי המשחק."
"אבל אי אפשר לשחק את זה בשלושה בכל מקרה," לוטם הצביעה על מה שהיה כתוב על האריזה.
"נשכנע את נועה ואת מאיה לשחק איתנו," גיא היה חייב ללמד אותם את זה, הוא קרא כבר על המשחק הזה והיה להוט לנסות אותו.
"הפיצה בדרך!" נועה צעקה מהכניסה.
"נועה, בואו לכאן!" גיא קרא לה.
"מה קרה? כבר אתה מתגעגע אליי?" נועה אמרה בחיוך כשהיא ומאיה נכנסו לסלון.
"קיבלתי את המשחק הזה מלוטם, רוצות לשחק איתנו?"
נועה החליפה מבטים עם מאיה. זה בכל זאת היה יום ההולדת שלו, אפילו שהיו לה המון דברים שהיא רצתה לדבר עליהם עם מאיה. אולי הן יכולות לדבר אחרי זה. משחק אחד קצר לא יזיק.
"אם מאיה מסכימה," נועה אמרה. "ורק כי זה יום ההולדת שלך."
"כמה זמן זה אמור לקחת, המשחק הזה?" שאלה מאיה.
"הכי הרבה, שעה," גיא ממש הגזים כלפי מטה ושתי הבנות ידעו את זה, אבל תמיד היה קשה להן להגיד לו לא. גם בשביל מאיה הוא היה כמו האח הקטן שאף פעם לא היה לה.
וכך המשחק התחיל.
"קודם כל, בואו תבחרו את הדמויות שלכם," גיא הציג את הקלפים של הדמויות כדי שכל אחד יוכל לבחור. "יש דמות שונה מכל צד אבל קודם תבחרו את הקלף שלכם ואז תחליטו איזה צד אתם מעדיפים."
"אני רוצה את זאת בסגול!" מאיה אמרה מייד.
לוטם התערבה, "גיא, תבחר את מי שאתה רוצה."
לגיא לא היה קשה לבחור, כבר כשקרא על המשחק הוא ידע איזו דמות הוא ירצה, "אני אקח את הפרופסור, זה האחד האפור."
"אני רוצה את האדום," פקמן אמר.
"הכחולה נראית טובה," אמרה נועה. "אבל אם את רוצה אותה, לוטם, אני יכולה לקחת את הצהובה."
"לא, לא," לוטם אמרה. "אני אקח את הצהובה."
ואז נשמע פעמון הכניסה.
"בטח הפיצה הגיעה!" קראה מאיה.
נועה קמה ממקומה, "אני אלך לפתוח."
היא הלכה לעבר הדלת, לוקחת את הארנק שלה משולחן הסלון בדרכה. היא פתחה את הדלת ובהתחלה לא ראתה בכלל את הפנים של השליח, שהחזיק ערימת פיצות בגובה הראש שלו.
"אממ… אולי אני אקח חצי ותעזור לי לשים אותם בפנים?"
הפיצות השיבו בחיוב ונועה פתחה את הדלת ונתנה לשליח להיכנס. הוא הנמיך את הערימה כדי שהיא תוכל לקחת חצי ממנה, והיא סוף סוף ראתה את פניו. הן נראו מוכרות להפליא, אבל נועה לא יכלה להיזכר בדיוק מאיפה.
"אז את הולכת לקחת חלק..?" הוא שאל בקול מהוסס ונועה הסמיקה כשהבינה שהיא בהתה בעיניים החומות שלו שנייה אחת יותר מידי.
"אה! כן, הפיצות, ברור." היא לקחה את החצי העליון של הערימה והתחילה ללכת לכיוון השולחן בו ישבו שאר מזמיני הפיצה. היא הניחה את הפיצות שבידה על קצה השולחן ופינתה מקום לערמה בידי השליח. גיא בהה בערמות הפיצה בעיניים פעורות.
"כמה פיצות הזמנת?! מה את חושבת שאנחנו?"
מאיה מיהרה להבהיר שכל השאריות יטופלו, ושהסועדים לא צריכים להרגיש לחץ לאכול יותר ממה שמתאים להם.
"תודה, מאיה, אבל חלקנו בהחלט מסוגלים-" פקמן התחיל לדבר, עיניו עדיין נעוצות בקלף הדמות שבחר, אך ברגע שהרים את מבטו לערמת הפיצות והשליח, הוא קפא באחת. השליח הרים גם הוא את מבטו מהכסף המזומן שנועה נתנה לו (היא הקפידה להיפטר מכמות נכבדת של מטבעות 'עשר אגורות' שהיא צברה) ומבטיהם הצטלבו. השליח הסתובב במהירות והחל ספק-לצעוד ספק-לרוץ לעבר הדלת.
"חכה! אנחנו צריכים לדבר!" פקמן מיהר לרוץ אחרי השליח והשיג אותו, נעמד בינו לבין הדלת. "דור, אני מצטער שהסתבכת בכל הסיפור הזה בגללי. אני יודע שאמא ואבא כועסים עליך עכשיו, אבל זאת לא סיבה לא לדבר גם איתי. אני ממש מצטער. אתה יודע שאני צריך אותך, אני באמת מנסה להשתפר." פקמן פלט את המילים בתחינה, בייאוש. השליח – או למעשה, דור – לא נראה משוכנע. למען האמת, הוא נראה עייף.
"תקשיב, אני לא הולך לריב גם איתך. זה מספיק גרוע שכולם חושבים שאני איזה אופורטוניסט שמנצל ילדים. אני לא צריך להוסיף את לצעוק על אחי הקטן לרשימה."
פקמן התאכזב. לא משנה מה קרה, עד כמה הוא פישל, דור תמיד היה שם כדי לתמוך בו. עכשיו הוא נראה פשוט אדיש, וזה פגע יותר מכל מילה שהוא יכל להגיד לו.
"אני לא יכול לאבד אותך, דור. בבקשה בוא נדבר על זה ונשאיר את זה מאחורינו. אנחנו חייבים לפחות לנסות." לשמע הדברים ההבעה העייפה על פניו של דור התחלפה בכעס.
"אוקיי, קודם כל, אני לא חייב לעשות כלום, ובטח שאני לא חייב לך כלום. עכשיו זוז לי מהפנים, או שאני אזיז אותך."
דור כועס, זה כבר משהו שפקמן יכל להבין. הוא חייך חצי חיוך, "אז אני מבין שאתה מרגיש שאני לוקח ממך הרבה ולא מתחשב בך. בוא נזרום מכאן – מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את זה?"
"אני לא חושב שאתה לוקח ממני הרבה ולא מתחשב בי, אני חושב שאתה חתיכת חרא אגואיסט, שלא עבדת יום בחיים שלך בשביל כלום ואתה לא מסוגל לקחת שום דבר ברצינות. אפילו עכשיו אתה צוחק. אתה יודע, יום אחד לאף אחד לא יהיה כוח להתמודד עם השטויות שלך, ואני מבטיח לך שאני לא אהיה שם כדי להגיד ש'אמרתי לך', למרות שזה יהיה לי מאוד כיף. אתה פשוט לא שווה את הטרחה."
פקמן היה המום. הוא עקף את דור ונכנס בחזרה לסלון. פקמן מרח את החיוך הרחב הרגיל שלו על פניו, אבל גיא ראה שהוא לא הגיע לעיניים העצובות שלו. פקמן התיישב בחזרה במקום שלו ונראה להוט לחשוב על משהו אחר. גיא מיהר להעניק לו את ההפוגה שחיפש.
"אוקיי, בואו נתחיל!"
פקמן שלף מכיס הסווצרט שלו את קלף השחקן הירוק, שהתכוון להציע לדור, והניח אותו על פינת השולחן. ברגע שפקמן ניתק את ידו מהקלף, ראשה של מאיה צנח ופגע בשולחן ברעש עמום.
"מאיה!" קראה נועה בבעתה. "מה קרה לה?!"
נועה קמה כדי לראות מה קרה למאיה, אך אז נשמע רעש נוסף מצידו השני של השולחן כשראשו של גיא המעולף פגע בו. נועה נראתה מבועתת. לצידה, פקמן שנעמד כדי לבדוק את מצבו של גיא צנח גם הוא, מפיל בדרכו את הקלף הירוק לרצפה. נועה נפלה על ברכיה כשהרגישה את ראשה מתחיל להסתחרר ואז החשכה עטפה אותה. היא הספיקה רק לשמוע את השאיפה הדרמטית של לוטם כשגם היא איבדה את הכרתה. חמשת השחקנים לא נעו ושקט השתרר בבית.
דור נכנס לסלון, תוהה מה מקור הרעשים המוזרים שהגיעו משם. הוא לא יצא מהבית עד עכשיו כי עדיין שקל להיכנס שוב פנימה ולהתנצל. הוא באמת הגזים הפעם. אבל אז נזכר במה שאחיו עשה והכעס חזר.
כשהמחזה הנורא נגלה לעיניו הכעס שלו שכח והוא סינן קללה מצד פיו.
"אני כל כך הולך להיות מפוטר."
רגלו פגעה בקלף שהיה מונח על הרצפה ליד ראשו של פקמן. דור כרע להרים את הקלף והתבונן בו בחשד. הוא התרומם לעמידה והקלף התחיל להתפוגג באיחזתו, או שזאת פשוט הייתה הראייה שלו שפתאום נהייתה מטושטשת.
"אוי שיט."
דור צנח לרצפה לצד פקמן, מרפקו מכה במרצפות האבן באופן שבטח ישאיר אצלו סימן.
המשחק התחיל.
תגובות (0)