המנצ'יז של גבי אלפסי

כשחזרתי להכרה, פקחתי את עיני וסביבי היה ענן של חומר אפור סמיך. בתחילה חשבתי שמדובר בעשן, אך לחומר המוזר לא היה ריח של עשן ובניגוד לעשן, הוא לא גרם לי להשתעל או להרגיש חנוק. לאחר מספר שניות, החלטתי לאסוף את עצמי מהרצפה, בשעה שהענן האפור, שככל הנראה היה כבד מהאוויר, החל לשקוע. כשקמתי, שמתי לב שיש לי פציעה רצינית בירך רגל שמאל והרגשתי שמשהו לא בסדר גם עם הפנים שלי. משום מה, הרגל לא כאבה לי, אבל ראיתי שחתיכת ברזל גדולה, תקועה לי בתוך הירך. בהתחלה חשבתי לשלוף אותה, אבל אז נזכרתי בהדרכת העזרה הראשונה שעשינו לפני חודשיים, שם אמרה המדריכה שאם נתקע לאדם בגוף סכין או חתיכת מתכת, עדיף שרופא ישלוף את הסכין, אחרת עלול להיות אובדן דם רציני, שיכול לגרום למוות תוך דקות.

לאחר שעשיתי מספר צעדים, ראיתי שאני מסוגל ללכת בקצב איטי, כשאני גורר מאחור בכבדות את רגל שמאל. בעודי מדדה לכיוון היציאה מבית הזיקוק, ראיתי עמודי עשן גדולים מתמרים מכיוון המפעל הכימי השכן, ונזכרתי שהיה שם פיצוץ גדול. הפיצוץ הגדול גרם לסדרת פיצוצי משנה והזכרון האחרון שלי, לפני שחזרתי להכרה, היה שאני מתכופף ומנסה להגן על הראש שלי בעזרת הידיים. ככל שהמשכתי ללכת, הבנתי שאני אחד מבני המזל. כל המתחם שסביבי היה שזור בגופות. חלקם הגדול מרוטש ללא היכר. אך אני הצלחתי לזהות אותם, לפחות את חלקם הגדול. אלו היו חברי לעבודה. למרבה הפלא, באותו הרגע, לא ממש חשבתי עליהם או על הקרובים המסכנים שלהם, שעומדים לקבל את הבשורה המרה מכל. המחשבה שעברה בראשי הייתה הרבה יותר אנוכית. הייתי מורעב. מעין תחושת רעב קמאית מוזרה, שגרמה לי לתחושה שלא אכלתי יום שלם והגוף שלי חייב להשלים את החסר. לא ידעתי מה הסיבה לרעב הגדול שפתאום השתלט לי על כל המחשבות. חשבתי שייתכן ומדובר במנגנון התמודדות של הנפש, כנגד המראות הזוועתיים שלנגד עיני. ללא קשר לסיבה, תחושת הרעב הייתה אמיתית ומוחשית מאוד ובניגוד לכל היגיון, התחלתי לחפש אוכל באיזור האסון.

בעודי מדדה באיטיות, ראיתי מרחוק, שאחת הגופות בחלק הצפוני של המתחם, זזה. לאחר מספר שניות, זיהיתי שמדובר באישה מאוד מוכרת. זו הייתה מרינה קוגן, מהנדסת המפעל שלנו. שמחתי לראות שיש ניצולים נוספים והתחלתי לצלוע לכיוונה ולבדוק מה מצבה. בעודי נע לכיוונה, שמתי לב שהיא לא מצליחה לקום וקוראת לעזרה. כשהתקרבתי, הבנתי למה היא לא הצליחה לקום, היה לה שבר רציני ברגל ימין והעצם השבורה ביצבצה מבעד למכנסיה הקרועים. המשכתי לדדות לעברה, במהירות הגדולה ביותר שיכולתי לגייס, וניסיתי לקרוא לה. אך באותו הרגע התברר לי, שככל הנראה, יש לי גם פציעה רצינית באיזור הפה וכל הניסיונות שלי לדבר גרמו לי לפלוט כל מיני נהמות בלתי מובנות.

בשלב מסוים, הבחינה מרינה שאני מתקרב אליה ואמרה, כשהיא ככל הנראה עדיין לא מבינה מה מתרחש סביבה-
"אלפסי? זה אתה?"
בתגובה, ניסיתי להגיד "כן, זה אני", אבל שוב יצאו רק נהמות מהפה הפצוע שלי. כשכמעט הגעתי למרינה, הושטתי לעברה את הידיים. בתגובה, בניגוד לכל היגיון, היא החלה לצעוק בבהלה ואמרה-
"אלפסי תתרחק ממני! תתרחק ממני! הצילו! הצילו!"
היא אף החלה לגרור את עצמה בעזרת הידיים שלה, בשארית כוחותיה, הרחק ממני. באותו הרגע הבנתי שכנראה הפציעה שיש לי בפנים, כנראה רצינית יותר ממה שחשבתי והיא גורמת למרינה לפחד. למרות הבקשות שלה שאתרחק, המשכתי לצלוע לעברה וכשהגעתי אליה, התכופפתי, הושטתי לעברה את ידיים ואחזתי אותה בחוזקה. באותו הרגע, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם מבחינתי, נגסתי נגיסה חזקה בלחי שלה. הנגיסה קרעה חתיכת בשר גדולה מפניה היפות, ולקול זעקותיה לעזרה, התחלתי ללעוס ברעבתנות את הבשר העסיסי שלה. כך המשכתי לנגוס ברעבתנות בבשרה הטעים של מרינה, בשעה שהיא צועקת מכאב, כשכולה מבועתת, ומבינה שאני כבר לא גבי אלפסי שהיא מכירה, אני משהו אחר לגמרי. אני זומבי…