המכשף מנווה מונסון

"יצאתי" צעקתי לטדי מעבר לדלת כניסה.
שתי בנותיי הקטנות נגררות אחריי, כל אחת ממוקדת בבובת משחק משלה ובזרועותיי הקטנצ'יק שמנסה לבחון האם השיער שלי הוא חלק אינטגרלי מהקרקפת או אולי קיימת אופציית התנתקות. האדרנלין שזרם בגופי 'להספיק להגיע לכביש המהיר לפני הפקקים', מיסך את הכאב.
טדי פתח את הדלת ורץ אחריי, תוך כדי צעקות לעברי "אל תשכחי את הנייד שלך". הוא התקרב אליי וטחב את הנייד בתוך התיק שהיה תלוי על צידי.
"אוי איזה טיפשה אני, תודה ממי אתה מציל אותי" אמרתי והפרכתי נשיקה באוויר חושבת לעצמי שהוא פשוט מלאך ואיך התמזל מזלי שיש לי בן זוג כל כך מכיל ותומך .
5 דקות אחרי שסיימתי להילחם בכל חגורות הבטיחות והבוסטרים יצאתי אל הדרך, מורידה כל ילד במקומו לשעות הבאות, מנסה לספק את מנת תשומת הלב הראויה, ולסלק התגנבותם של רגשי אשמה אימהיים על כך שאני בקושי נמצאת עם הילדים ומשאירה אותם עם אנשים זרים, לחלק נכבד משעות היממה, כדי להשלים דיונים על דוחות תזרימי מזומנים ושאר טבלאות אקסל משמימות.
שעת הנסיעה לעבודה, לאחר הורדת הילדים במסגרות, הייתה שעת האושר שלי. השעה היחידה ביממה שבה הייתי מרוכזת בעצמי ובמחשבותיי (מה עם הדרך חזרה? לרוב היא כללה שיחות עם כל מי שנשם וחי ברדיוס של ק"מ מהבית והצהיר על עבר נקי מפדופיליה, כדי שייסעו באיסוף/שינוע/העברת הילדים מהגן, לבית, לחבר, לחוג, ולכן לא נחשבה).
מעולם לא שגיתי באשליות. לאורך הדרך ידעתי שאם אני רוצה לשלב משפחה עם קריירה מתפקדת במשרד עורכי דין מצליח, עליי לוותר על קיום לו"ז יומי שפוי ולמלא את ארון הקפה בקפסולות קפה איכותיות . חלמתי על היום שבו אתרווח ואוכל להינות מפירות העבודה הקשה. קיוויתי שהיום הזה יגיע במהרה כי הרגשתי שהשחיקה כבר מציצה במלוא תפארתה מעבר לפינה.
כך יום ועוד יום ועוד יום, שבוע רודף שבוע, והזמן שפעם היה חבר טוב, נזל לי מבין האצבעות, כמאמר הקלישאה.
בעודי חולפת על פני חדרו כרוח סופה, צעקתי "יצחק הגעתי, נוכל להתחיל את הישיבה בעוד חמש דקות".
"אני מקווה שאת מוכנה לתקוף אותם כמו שצריך הפעם, אני לא מוכן לאבד את החברה ויהי מה".
יצחק, אחד השותפים הבכירים במשרד, יצא מחדרו במהרה וקרא אחריי.
"גם אני לא" הנפתי את אגרופי באוויר כאות לכך שאני מוכנה להסתער על היריב.
היריב, היה חברת נדל"ן שחתמה על הסכם קנייה עם לקוח עשיר במיוחד, והחליטה לחזור בה מכיוון כיוון שקיבלה הצעה טובה יותר.
הדיון היה טכני ויבש. לאחר שעתיים של השלמת פרטים ודיון על אפשרויות התביעה של הלקוח שלנו כנגד החברה, נקבעה פגישה נוספת לחודש הבא. למרות השיממון שדיונים מן הסוג הזה גרמו לי, קולות הקופה הרושמת צלצלו בחשבוני, ובחישוב מהיר השעתיים שהעברתי זה עתה, היו שוות לעשרת אלפים דולרים. משעמם אבל לא רע.
חזרתי למשרדי והתרווחתי בכיסאי ליד שולחן הכתיבה, עוברת בין הודעות הדואר האלקטרוני הרבות שהצטברו בתיבתי.
"שרוני, מה קורה?" הציצה חברתי דיאנה "את נראית לי רצינית כמו תמיד. מתי תשתחררי כבר?".
"כמו פולנייה טובה, בקבר" רטנתי לעברה.
"יש לי בשבילך דרך יותר מעניינת להשתחרר" דיאנה חייכה אליי במסתוריות.
"אני לא אוהבת מסאז'ים זה לא נעים לי ולא משחרר אותי בכלל. אני כל הזמן טרודה במחשבות כמו האם הצלוליטיס מונח עליי היטב, איך דואגים להחזיר את השדיים שלי למרכז החזה ולמה הם נראים כמו שקיות שוקו חצי ריקות שהחליטו לבחון מה קורה בצדדים".
דיאנה גיחכה " לא יקירתי אני לא מדברת על מסאז' אני מתכוונת על משהו קצת יותר מרענן".
היא זרקה על שולחני משהו שנראה כמו הזמנה. הנייר המבריק בצבעים של סגול, כסף וזהב סיקרנו ולכן הרמתי את הכפפה משמע את ההזמנה.
"ביום שישי הקרוב דאגו לבייביסיטר מסכה מעוצבת ותחתוני תחרה, המכשף מארגן מסיבה ואתם/ן לא רוצים/ות להחמיץ אותה" מתחת הייתה כתובת הבית שבו התקיימה ככל הנראה מסיבת המבוגרים.
"אמממ….דיאנה אני לא בטוחה שאני בעניין, יש לי רק תחתוני כותנה בצבעי פסטל. לא בטוחה שאני משתלבת במסיבה של הקוסם" אמרתי ביובש תוך כדי המשך סקירת תיבת הדואר האלקטרוני שלי.
"מכשף, ואל תדברי שטויות, חמש דקות בקניון פה מתחת ואת מסודרת כמו גדולה. לדעתי את צריכה לדאוג יותר בגלל העניין של המסכה שלך ושל טדי".
"דיאנה את השתגעת? את חושבת שאני אגרור את טדי למסיבת חילופי זוגות? מה אם הוא ימצא את עצמו לבד ואני בינתיים אשתעשע לי או להיפך או שנינו, איך אני אסתכל לו אח"כ בעיניים " נענעתי את ראשי ומבחינתי זה היה סוף פסוק.
"טוב יקירה זו החלטה שלך. ההזמנה פה בצד למקרה שתשני את דעתך. ואם את מעוניינת להצטרף אני אהיה שם למקרה שתזדקקי לחיזוקים" אמרה ועזבה.
העבודה הרבה הסיחה את דעתי ולא העפתי מבט נוסף בהזמנה עד לסיומו של יום העבודה. אולם כשהתכוננתי לסגור את המשרד עיניי נחו על ההזמנה. התלבטתי ביני לבין עצמי ולבסוף הכרעתי ואספתי אותה בידיי.
פסעתי לאט במסדרון עד ליציאה מן המשרד בוחנת את הכתוב ומהרהרת האם יש לי האומץ לנסות משהו חדש.
ירדתי במעלית אל המרכז המסחרי הממוקם מתחת לבניין המשרדים, היישר אל חנות לבני הנשים ורכשתי לי לראשונה מזה זמן רב 3 מערכות לבוש תחתון סקסיות בשחור, כסף ובורדו. על הדלפק עמדו שתי מסכות מעוטרות בתחרה אחת שחורה ואחת בצבע זהב. שילמתי על הסחורה ויצאתי עם השקית וההבטחה.
השאלה האם טדי יזרום עם הרעיון, לא חלפה כלל בראשי, הדם זרם חם בעורקיי והרעיון שקיימת אפשרות שאהיה שותפה לאירוע כזה גרם לצמרמורת נעימה בעורי.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" טדי הרים את שתי גבותיו בפליאה.
"כן".
"את מבינה שיכולות להיות לזה השלכות איומות על הנישואים שלנו?" הוא הקשה.
"כן מבינה".
"ולא אכפת לך?" הוא לא הרפה.
"אכפת לי מאוד, אבל אני יודעת שאם אני ממשיכה לחיות כמו זומבי ההשלכות יהיו יותר חמורות" עניתי בעצב.
"ומה את מתכוונת לעשות עם הילדים?" הוא עבר לעניינים טכניים מה שאומר שהוא לא הולך להמשיך להתווכח איתי והשלים עם עצם קיומו של האירוע.
"יש לנו בייביסיטר מעולה, אין לך מה לדאוג. קח.." זרקתי לו את המסכה הזהובה שקניתי וקרצתי לו.
הייתי מופתעת שהדיון היה קצר ולא עלה לטונים צורמים מה שאמר שטדי הסכים עם העובדה שהחיים שלנו עברו למצב טיסה.
טדי, שעד לא מזמן היה קבור בתורנויות בלתי נגמרות במחלקה הכירורגית, כנראה פחד כמוני שלא נסיים את דרכנו כמו מטוס אינדונזי, מעל האוקיינוס השקט ולכן החליט לזרום איתי ולהזריק אדרנלין לתוך המנוע של חיינו.

"שירה את מכירה כבר את הנוהל, יהל ותמר הולכות לישון ב-21:00 ובן כבר במיטה. אנחנו נהיה זמינים בנייד ואם יש מצב חירום לשלוח הודעה לזימונית של טדי" העברתי לשירה את השליטה על הבית והלב שלי רץ על 1000 קמ"ש.
נסענו בשתיקה לכתובת שהייתה רשומה על ההזמנה. ברקע, מוזיקה שקטה בקעה מן מערכת הדיגיטלית ומדי פעם הבטנו אחד בשנייה תוך מבוכה קלה.
החנינו את הרכב ברחוב שקט. הבתים צמודי – הקרקע היו מפוארים למדי וזיהינו את הבית, אליו היינו אמורים לשים את פעמינו.
"שרוני, בואי נקבע סימן כלשהו. אם כל העסק לא יראה לנו ונרגיש לא בנוח, נסמן אחד לשנייה ונסגור את הערב בבר השכונתי על כוסית. מבטיח לפנק כמו שצריך בבית" הוא לחץ את ירכי וחייך קלות.
"מקובל ביותר. אם אני אומרת 'תמר' אנחנו פורשים" בחרתי את דרך ההימלטות.
הנהנו בראשנו, לקחנו אוויר מלוא ראותינו ויצאנו מן הרכב.
'אני לא יודעת מה הולך לקרות בתוך הבית אבל אין ספק שהרחוב משופע בנדל"ן איכותי' הראש העסקי שלי קדח, ייתכן בגלל הלחץ שהייתי נתונה בו.
בכניסה עמד שוער לבוש מדים מגוהצים, שסרק את ההזמנה ואפשר לנו להיכנס פנימה. חצר הבית הייתה מעוצבת להפליא: דשא גזום היטב, שביל אבן יפהפה, מזרקת מים עדינה וערוגות פרחים ורודים ולבנים שעטרו את צידי השביל. כמה יפה חשבתי לעצמי. הייתי מוכנה לגור כאן, אולי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעבור לכאן עם כל הלקוחות החדשים של המשרד. אולי נוכל לקחת על עצמנו את הסיכון ולהגדיל את המשכנתא.
2 מדרגות הפרידו בינינו ובין דלת הכניסה. טיפסנו ועמדנו על מפתן הבית, טדי עמד לצלצל בפעמון לצד הדלת, אבל אני כבר לחצתי על הידית והדלת נפתחה.
המעבר היה חד ביותר, בין החוץ הפסטורלי, התמים והרגוע, לבין הפנים האפל. התאורה עמומה בגוונים של סגול, המוזיקה קצבית ומפתה, במבואה עמדו שני זוגות גברים ונשים עם מסכות על פניהם לבושים בשחור חבוקים ומתנשקים נמרצות. ברוכה הבאה לעולם האחר.
"אוי אני לא מאמינה שכחתי את המסכה שלי ברכב, אני כבר חוזרת" שמחתי שאני יכולה לברוח החוצה כדי למצוא קצת אומץ ולהסדיר נשימה.
פניתי לעבר דלת הכניסה.
טדי אחז בזרועי " אין צורך, לקחתי אותה איתי" טדי הושיט לי את מסכת התחרה השחורה.
"מה אני אעשה בלעדיך טדי" לקחתי את המסכה וקשרתי לפניי באדיקות, פחות כאמצעי הסוואה ויותר כאמצעי הגנה.
"את נראית מעולה עם השמלה השחורה הזו" טדי החמיא לי והרגשתי החמצה קלושה בקולו.
"גם אתה נראה ממתק עם הלוק הטוטאל בלאק שלך" החמאתי חזרה.
"טוב יקירה, אם אנחנו כבר כאן, מה דעתך שנתפצל כדי שנהיה קצת יותר משוחררים?" הוא הציע ואני הסכמתי.
לא נתקדם לשום מקום כשאנחנו עומדים כאן יחדיו.
אז המשכנו ביחד וכל אחד לחוד לחלל המרכזי של הבית שהיה גדול בערך כמו מועדון ריקודים, תקרתו הייתה גבוהה במיוחד, בהשוואה לבתים פרטיים אחרים. מישהו כאן השקיע הרבה כסף בתכנון ובעיצוב, חשבתי.
במרכז החלל המרכזי, הוצבה במה ועליה 3 עמודים כסופים שנמשכו עד לתקרה ועליהן רקדו שלוש רקדניות בחוטיני בלבד.
עמדתי בקצה הבמה והבטתי בגופות הצעירים, החטובים והגמישים המתפתלים על העמודים, וחשבתי לעצמי שלפני כל ההריונות והעבודה והחיים, גם אני, אולי נראיתי כך.
"גם את רוצה להצטרף אליהן" קול גברי עמוק גרם לי לסובב את ראשי ולהתיק את עיניי המהופנטות.
"נראה לי שהקהל לא יהיה מרוצה כל כך מהשינוי" עניתי ביובש, מנסה להסוות את הקצב הרצחני של ליבי.
"אני דווקא חושב שאת תהיה תוספת מבורכת ביותר" הוא התקרב אליי ויכולתי להריח את ריח הבושם הקטיפתי המתקתק עם נגיעות הטבק.
הגבר שעמד קרוב מאוד אליי היה גבוה בכמעט ראש ממני, חטוב למדי, לבש מכנסיים מחויטים שחורים, גלימה שחורה ומסכה שחורה חלקה עטרה את פניו וזהו.
הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא לשלוח ידיים לחזהו החשוף והשרירי, אבל באורח פלא הצלחתי.
"זו פעם ראשונה שלך פה, נכון?" הוא הרים את ידי ונשק לה קלות.
"נכון, מאוד" המחווה המיושנת קצת בלבלה אותי. חוץ מזה מאיפה הוא יודע שאני מרשה לו בכלל לגעת בי.
"את כאן, אז אני מניח שאת בסדר עם כל הקונספט?" הוא הצביע באוויר לכיוון כללי, כאילו קרא את מחשבותיי.
"בערך" מצמצתי במהירות בעיניי.
"שליטה, שליטה, שליטה, כל הזמן להיות בשליטה. שחררי אותה ותרגישי הרבה יותר טוב, אני מבטיח לך" הוא התקרב אליי עוד קצת ועכשיו כבר היינו ממש צמודים.
"ממה את בורחת?" הוא שאל.
"משעמום" עניתי והופתעתי עד כמה אני פתוחה אתו.
הוא התכופף ולחש לאוזני "בואי איתי ולא תצטערי".
רציתי לצעוק לו 'קח אותי כאן ועכשיו' אבל הפגנתי איפוק ראוי למדי.
הוא הושיט את ידו אליי ואני הנחתי את שלי בתוכה. הוא הוליך אותי אחריו והציץ לאחור מדי כמה רגעים לבדוק שאני לא מתחרטת.
עלינו בגרם המדרגות לקומה השנייה והמשכנו ללכת עד לקצה הפרוזדור. הוא פתח את הדלת וחדר מואר באור חם ואדמדם נפתח בפניי. לפני שהבנתי מה קורה הוא משך אותי פנימה וסגר את הדלת על מנעולה אחריי, הצמיד אותי לקיר ונצמד אליי, ידיו תפסו את צידי ראשי ולשונו החלקלקה נדחפה לפי. התנשקנו בלהט והרגשתי איך לחיי מאדימות ועורי מתחמם.
"אולי נוריד את המסכות. נראה לי שיהיה יותר נוח?" הצעתי, מתוך סקרנות, כשלשונו נסוגה כדי להניח לי לנשום לרגע,.
"אווו, ממש לא. זה כל היופי אנחנו נשארים באלמוניותנו, זה גם מגביר את התשוקה" הוא אמר כשידיו מונחות על הקיר משני צידי גופי.
הוא סובב אותי כשגבי נצמד לקדמת גופו, נשק לצווארי קלות ופתח את רוכסן שמלתי.
השמלה צנחה מטה ונותרתי בבגדיי התחתונים החדשים שנקנו אך אתמול.
'איזה מזל שהשקעתי קצת, איזו פדיחה אם הייתי באה עם הלנז'רה הקבועים שלי'.
בעודי מהרהרת על בגדיי התחתונים החדשים ועל המבצע שממש היה חבל על הזמן, הבחור לא בזבז זמן פתח את חזייתי וחפן את שדיי מנשק את צווארי, ומחשבותיי חזרו לכאן ולעכשיו.
הוא סובב אותי בעדינות אליו, לקח שוב את ידי והוביל אותי למיטה הזוגית המסודרת. מצעי סאטן השחורים הנעימו לעורי ונדחפתי לשכיבה מעליהם.
הוא הסיר את הגלימה, עלה על המיטה וזחל לעברי מנשק את כפות רגליי ועולה במעלה רגליי.
"הגוף שלך הוא תאווה לעיניים ולשפתיים" הוא התפייט והייתה זו בדיוק השירה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין שאני רוצה בכל מעודי את הזר המסתורי הזה.
הוא אחז בשיניו את תחתוני התחרה שלי וקרע אותם במיומנות רבה, מנשק את גופי בתשוקה רבה.
הוא שלף אמצעי הגנה ממכנסיו והסיר אותם בזריזות תוך שהוא מגלה לי שגם בלי המכנסיים יש לו הרבה מה להציע. חייכתי לעצמי.
"אם מישהו ישאל אח"כ תגידי שהמכשף זיין אותך" הוא חייך ואז חדר לתוכי לפני שהספקתי לקחת אוויר.
הקצב שלו היה מסחרר והיה מעבר ליכולותיי, גנחתי יחד אתו וגמרנו יחדיו ואז פשוט איבדתי הכרה.

לא יודעת כמה זמן עבר עד שפקחתי את עיניי, מנסה להבין היכן אני נמצאת.
הייתי לבד ולא נראה כל זכר מן הגבר המהפנט שהתנה איתי אהבים עד לפני זמן לא רב.
עקבות המכשף נעלמו.
'שיט, מה השעה, אני לא מאמינה שטדי לא חיפש אותי. ומה עם הבייביסיטר ואיך זה שלא ראיתי את דיאנה" התלבשתי במהירות, לקחתי את נעליי בידיי ופתחתי את דלת חדר השינה.
זיכרונות השעות האחרונות עלו מול עיניי והעבירו בי צמרמורת נעימה אבל יחד אתם הגיעו גם רגשות האשמה וככל שהתקדמתי במסדרון בקומה העליונה גם הפחד, הבית היה שקט מדי.
ירדתי במדרגות העץ לקומה התחתונה אך היא הייתה נטושה, נפש חיה לא נראתה.
'מה קורה כאן לעזאזל, איפה טדי?" לא נשמתי.
"לא יכול להיות שהוא שכח אותי והלך, או שהיה לו עד כדי כך טוב שהוא פשוט קם ונטש אותי" נמלאתי דאגה כי זה לא התאים כלל לטדי. וגם אם הזיון החד פעמי היה כל כך מוצלח לא גבר כטדי היה מאבד את הראש ושוכח את אשתו היקרה.
עליתי חזרה לקומה השנייה, פותחת דלת אחר דלת, חדר אחרי חדר. לכולם מראה זהה כמו החדר שביליתי בעצמי בשעה או שעות האחרונות: חדר מואר באדום רך ומיטה זוגית יפה מכוסה במצעים שחורים.
בדלת הרביעית נתקלתי במעצור, אחיזתי בידית התגברה עליו כך שהצלחתי לדחוק את הדלת לבסוף.
המראה שהתגלה מולי הקפיא את דמי. טדי היה שכוב, ערום כביום היוולדו, על המיטה ידיו קשורות מאחורי ראשו למעקה ועל פיו היה מחסום.
"וואו בהחלט לקחת את הערב הזה ברצינות" התלוצצתי אבל ככל שהתקרבתי וטדי לא נע, הבנתי שמשהו ממש לא בסדר.
עיניו היו עצומות 'אולי הוא נרדם' קיוויתי ליבי מאיים לפרוץ מחזי.
הנחתי את ראשי על חזהו.
לא הייתה תזוזה.
קפצתי עליו כמו מטורפת שחררתי את המחסום מפיו והתרתי את הקשרים שאחזו בידיו והתחלתי בביצוע החייאה, כפי שלמדתי באחת הסדנאות, שחייבו אותנו לקחת במשרד.
הבנתי שאין לי סיכוי כי שום דבר לא קרה ולא היה לי מושג כמה זמן טדי היה במצב הזה.
חיפשתי את הנייד במה שכבר היה ברור כהיסטריה.
"מד"א אתם חייבים להגיע מהר, יש כאן גבר בן 40 ללא דופק ונשימה" בכיתי לתוך הנייד שלי ודקלמתי את הכתובת.
"אנחנו כבר מגיעים גברת, תישארי אתנו על הקו" המוקדנית אמרה "את יודעת מה קרה לו אולי?"
"אין לי מושג" עניתי והבנתי שאני בצרה צרורה…..