המכשף מנווה מונסון – חלק II

השוטרת סיימה לתחקר אותי. כל שאלה שלה, רוקנה אותי עוד קצת מאוויר.
"ממי שלי איך את?" דיאנה חברתי רצה לכיווני, ובהגיעה אליי אספה אותי אל זרועותיה וחיבקה.
לא היו בי הכוחות לחבק חזרה "אני בהלם דיאנה" עניתי חלושות.
"אל תדאגי אני אחלץ אותך מהתסבוכת" דיאנה הייתה אנרגטית מתמיד.
"למה אני צריכה חילוץ בכלל?" הזדקפתי והשתחררתי מחיבוקה "ובכלל איפה היית אתמול בערב? אמרת שתהיה כדי לתמוך".
"את בהחלט צריכה תמיכה" היא גירדה את ראשה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא אובדת עצות "המצב כרגע הוא שיש פה אדם מת שהוא במקרה גם בעלך ולגבי אתמול, הייתי בתחילת הערב אבל היה קצת חלש מבחינתי אז עזבתי בערך ב-23:30".
"את צריכה לבוא איתנו למסור עדות בתחנת המשטרה" השוטרת שתחקרה אותי והשוטר שסימן את זירת ה- לא יודעת איך לקרוא לזה כי עדיין לא ברור אם התבצע בכלל פשע, אמרו יחדיו.
"אוקיי" עניתי ולא התנגדתי.
יצאנו יחדיו מן הבית, פוסעים בשביל הכניסה שהרשים אותי אתמול בערב, והבוקר היה עדיין יפה אבל פחות פסטורלי.
מבחוץ, הבית הבורגני עם הקווים הנקיים נראה רגיל לחלוטין. מי היה מאמין שפחות משתים עשרה שעות אחרי שנכנסתי אליו כדי להכניס קצת פלפל לחיים ה"רגילים" שלי אצא לחקירת משטרה, טדי יהיה מת ואני אהיה חשודה בפלילים, אולי.
נכנסנו כולנו, שני השוטרים, דיאנה ואנוכי, לתוך ניידת המשטרה ונסענו, עברנו על פני שלט הכניסה לישוב "נוה אפרים מונסון" ישוב בורגני שקט במרכז הארץ, שזוגות משועממים, ממעמד הביניים ומעלה, באים אליו כדי לחפש ריגושים.
אחרי 15 דקות נסיעה, הגענו למה שנראה כתחנת המשטרה בישוב הצמוד יהוד. השוטרים ודיאנה ליוו אותי לחדר בתוך התחנה שבו הייתי אמורה להיחקר על מאורעות אתמול.
"דיאנה תעשי טובה תתקשרי לשירה, הבייביסיטר, להגיד לה שאנחנו מתעכבים, אל תאמרי לה מה הסיבה כדי לא להדאיג אותה ואת הבנות" ביקשתי.
"כבר עשיתי זאת".
"מה הייתי עושה בלעדייך" התפעלתי מן היעילות של חברתי "וגם תתקשרי…" התחלתי לומר אבל דיאנה עצרה אותי והשלימה את המשפט במקומי "להורים שלך גם התקשרתי על כל מקרה".
נשמתי והרגשתי רגועה יותר. עכשיו אפשר להתרווח ולהיחקר על מות בעלי או אפילו על רצח, כשאני יודעת שהילדים מטופלים.
ההמתנה הממושכת והציפייה לשמוע מה קרה שם בלילה, מרטה את עצביי, הנייד שלי נשאר אצל דיאנה כי כך הורו לי, אז גם איבדתי תחושת זמן.
ישבתי שם בחדר המומה, עייפה, עצובה ומרוטה בשמלה שחורה קטנה, נעליי עקב שחורים, איפור קצת מרוח ושיער סתור. בסה"כ הגיוני שמישהי עם הלוק שהיה לי באותו רגע תשב בתחנת משטרה.
"אז מה יש לנו כאן" החוקר שלי נכנס בסערה לתוך החדר זרק את תיק החקירה על השולחן גרר כיסא והתיישב מולי ברגליים פשוטות ומשוכלות קדימה.
במצב רגיל, ולא חקירה משטרתית על רצח אפשרי, הייתי מחסירה פעימה. החוקר שלי היה גבוה, חסון ושרירי, לסת מרובעת ותווי פנים חזקים.
"אתה נראה לי מוכר" נפלט לי באופן לא רצוני.
"באמת? את נוהגת להיחקר פה באופן קבוע?" הוא גיחך.
"לא" נעלבתי.
"אוקיי אז את כנראה לא מכירה אותי" הוא ניסה לחתום את החלק הזה של השיחה.
"לא" התעקשתי "אתה נראה לי מוכר. אני עורכת דין במשרד של זמר וביילסקי, אולי יצא לנו להיתקל אחד בשנייה".
"לא מכיר את המשרד הזה, במה אתם עוסקים?" הוא שאל.
"דיני מקרקעין ודין עסקי ומסחרי יש לנו כמה מחלקות. אנחנו משרד די גדול" אמרתי בגאווה.
"אז מה עורכת דין עושה פה בתחנת משטרה, בחדר חקירות?"הוא שאל.
"מה שמך?" קלטתי שאין לי מושג איך קוראים לחוקר הנאה שלי.
"רם" הוא שיתף.
"רם תראה, כל האירוע הזה די מביך ואני לא מבינה בעצמי מה קרה. התעוררתי באמצע הלילה בבית הזר הזה ומצאתי את בעלי קשור למיטה, עם פה חסום ומת" ניסיתי להסביר בצורה שהכי לא תסגיר את סיבת הימצאותי בוילה בנווה מונסון.
"הבית הזה שייך לך?".
"לא".
"אז לחברים שלך?" הוא הקשה.
"לא".
"אז מה עשית שם לכל הרוחות?" הוא הרים מעט את קולו.
"אני קצת מכירה את הזכויות שלי, איפה עורכת הדין שלי?" הקול שלי רעד ועלה אוקטבה אחת גם כן.
"עורכת הדין שלך בחוץ ומחכה שנסיים לחקור אותך כדי שלא תזהם את החקירה. למיטב הבנתי גם היא הייתה במקום האירוע לפני כן. נכון?".
"כן".
"יופי התקדמנו מלא לכן, זה כבר משהו" הוא אמר בציניות.
"אם זה לא הבית שלך, ולא בית של חברים מה עשית שם?" הוא שב ושאל.
"קיבלתי הזמנה למסיבה. המסיבה התקיימה בבית הזה".
"בדרך כלל במסיבות הבעל שלך מסיר את בגדיו, נקשר למיטה ושם מחסום על הפה?".
"אם אתה כבר יודע את התשובות בשביל מה אתה שואל אותי?" זזתי בכיסאי בעצבנות.
"כי אני צריך לשמוע את זה ממך" הוא ענה ביובש.
"אני לא מדברת יותר עד שדיאנה, עורכת הדין שלי לא נכנסת לכאן" הודעתי בהחלטיות.
"כרצונך" הוא קם מכיסאו ונעמד לצדו.
ככל הנראה הוא התכוון לצאת מן החדר כיוון שהוא הלך לכיוון הדלת שהייתה מאחורי, אבל אז הנייד שלו צלצל והוא ענה בעודו עומד מאחוריי.
"כן היא כאן".
שתיקה
"לא, היא לא משתפת פעולה".
שתיקה
"נראה".
שתיקה
הקול שלו גם נשמע לי מוכר….
הוא סגר את הנייד והתכוון להכניסו לכיס האחורי
באותו רגע הכול התחבר לי, המראה אבל יותר מכך, הקול.
"אתה המכשף" נעמדתי בבת אחת כנשוכת נחש.
"גברת תגידי לקחת אתמול משהו?" הוא צעק עליי אבל משהו בקולו הסגיר סערת רגשות.
"לא, אתה פשוט נראה ונשמע כמו מי שזיין אותי אתמול בלילה והתחמק בלי להגיד שלום" נעצתי בו את מבטי.
הוא נעץ מבט חזרה ולא אמר דבר.
עמדנו כך כמה שניות ואז הוא פתח את דלת החדר והורה לי לשבת ולחכות, כי אני ממש עולה לו על העצבים ואני גם די בצרות.
לא הייתה לי שום כוונה לחכות, תכננתי להתגנב החוצה ולהבין מי זה הבן אדם הזה שטוען שהוא החוקר רם, אבל דמה באופן מפתיע לאדם שבילה איתי אתמול את הלילה.
כיוון שאף אחד לא שב לחדר במשך כמה דקות, החלטתי לצאת ממנו ולעשות חיפוש בתחנה בעצמי.
וכך, עברתי בין החדרים הריקים מאדם עד שהגעתי לחדר שבצד דלתו היה קבוע השם רם לביא.
'זה צריך להיות כאן' אמרתי לעצמי בקול ובלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת בזהירות.
למזלי החדר היה פתוח ושומם. שולחן כתיבה, מחשב וכיסא מילאו את החדר. דפים הונחו בתוך קופסא בצד.
התהלכתי בחדר מנסה להבין מה יכול לשמש קצה חוט, לחקירה הסמויה שאני מנהלת כנגד שוטר שחוקר אותי כחשודה ברצח.
התקרבתי אל השולחן ומאחוריו התגלה תיק גב ממנו בצבצה מסכת פנים שחורה.
בינגו.
"אבל מה זה אומר?" אמרתי לעצמי בקול ובאותו רגע התנפלה עליי השוטרת שחקרה אותי בבוקר, הצמידה אותי לשולחן ואזקה את ידיי.
"החשודה נמצאה" היא הודיעה בקשר.

"שרוני את לא נורמלית. מה את יוצאת בלי רשות בזמן חקירה ועוד מסתובבת בחדר של החוקר שלך. תגידי את רוצה לצאת הביתה לראות את הילדים שלך?" דיאנה כמעט צעקה עליי.
"דיאנה, אני לא יודעת מה הולך פה, אבל החוקר הזה, רם לביא, הוא המכשף"
"את רצינית? זה מה שאת חושבת? רב זיין בלילה ושוטר ביום" דיאנה נראתה מופתעת.
"תקשיבי, מרגע שהוא נכנס לחדר החקירות הוא נראה לי מוכר אבל לא יכולתי לדעת בוודאות כי היינו עם מסכות. אבל הקול שלו הסגיר אותו ואח"כ בחדר שלו מצאתי את המסכה בתוך התיק שלו" סיכמתי.
"טוב, בואי נתמקד עכשיו בדיון להארכת מעצר. כי נראה לי שכרגע את מסובכת מעל הראש" דיאנה לא נראתה מרוצה בכלל.
דיון על מעצר עד תום החקירה מחשש לשיבוש ההליכים, זו הייתה העילה.
הובלתי לבית משפט שלום, המבנה לא נראה לי מוכר אבל השוטרת אמרה לי שהבניין הרגיל נמצא בשיפוצים אז העבירו את הדיונים למבנים אחרים.
חדר הדיונים היה מפואר למדי וקיוויתי ששופט, שישמע את מהלך האירועים, יבין שחייבים לשחרר אותי ולבחון את הקשר של השוטר במסכה לכל הטירלול הזה.
"אתם מבקשים להאריך את מעצרה עד תום הליכי החקירה?" השופט כץ פנה לרם ועוד אדם שעמד אתו, אני מניחה שהיה זה עו"ד מטעם המדינה.
"בהחלט, היא ניסתה לשבש את החקירה ואינה משתפת פעולה" רם ענה.
"לא משתפת פעולה, תגידו אתם נורמליים…" צעקתי.
"שרון, בתור חברה ועורכת הדין שלך אני מייעצת לך להירגע לפני שלא אוכל לעשות יותר דבר".
"כבוד השופט, מרשתי מתנצלת ותכבד את המעמד מעתה" דיאנה אמרה בפנים חתומות.
"זו פעם אחרונה גבירתי" השופט הזהיר אותי.
"אני נוטה להסכים, מדובר בחקירה של מה שנראה כמו רצח ושיבוש תהליכים, זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים".
"דיאנה, מה עם מצלמות אבטחה. אני בטוחה שאפשר ללמוד מהן רבות, מה קרה ומי האדם האחרון שראה את טדי בחיים".
"את חושבת שלא צפינו כבר בסרטונים?" היא שאלה.
"נו, אז אפשר לזהות בוודאות את הרוצח או מי שזה לא יהיה שגרם למותו של טדי" אמרתי נושמת לרווחה.
"את בטוחה? תחשבי שוב. כולם חבשו מסכות והיו לבושים בשחור" היא חתמה את גורלי.
הבטתי בה ממושכות והרגשתי איך נגמר לי האוויר. למעט טדי שחבש מסכה זהובה כל הגברים נראו פחות או יותר אותו הדבר והנשים כנ"ל. חוץ מהמכשף, שרק גלימה עיטרה את פלג גופו העליון.
"הגברת בר-און החשודה ברצח טדי בר און תישאר במעצר ל-48 השעות הקרובות או עד גמר החקירה" השופט כץ נעל את הישיבה ואני נסעתי לתא המעצר.
לא ממש כיף לבלות את הלילה בתא המעצר.
איתי בתא הייתה בחורה נוספת, ככל הנראה זונה שנתפסה על סחר לא חוקי בסמים.
היא ניסתה לחפור בתוך הקיר עם קיסם. כנראה, ניסתה את אחד החומרים שסחרה בהם.
לא ממש התחשק לי לנהל שיחה אתה, אז אמרתי לילה טוב, הפניתי את גבי והלכתי לישון.
זו הייתה שינה טרופה, התעוררתי כל שעה בערך, בכיתי והבנתי שהחיים המוכרים הנוחים והטובים נגזלו ממני, בגלל שטות.
סיפור קפקאי. פשוטו כמשמעו.

"שוטרת, האם אני מקבלת לפחות שיחת טלפון? אני רוצה להתקשר לילדים ולהורים שלי" התעוררתי קרבית בבוקר.
עברו למעלה מ-24 שעות מאז שחיי התהפכו והבנתי שאם לא אלחם כמו תמיד, אני אפסיד לא רק את טדי אלא גם את החיים שלי ושל ילדיי.
"חכי בסבלנות" היא אמרה "מישהו יבוא לקחת אותך".
שעה חלפה עד שאותה שוטרת שלפה אותי מתאי.
"אין עוד שוטרים בתחנה חוץ ממך" ליגלגתי. קצת יותר מעשרים וארבע שעות כפורעת חוק ומירמור כבד תבע בי כול חלקה טובה.
היא הכניסה אותי לחדר אחר וציוותה עליי להמתין.
חלפו חמש דקות והיא טרם הופיעה חזרה, ולכן החלטתי להוציא משלחת חיפוש בעקבותיה, כנראה שטרם הפנמתי את מעמדי החדש.
פתחתי את דלת חדר ההמתנה לאט, שיחה נשמעה במסדרון. חלק מן הקולות היו מוכרים: דיאנה ורם לביא וקול שלישי היה כנראה קולו של עו"ד שהשתתף בדיון על המעצר.
"אני חושב שפחות ממאסר עולם זו תהיה יריקה בפני החוק" רם נשמע בטוח בעצמו, מנסה לדפוק אותי פעם שנייה.
"אבל אין לך כלום, הכול נסיבתי" דיאנה הגנה עליי.
"ועדיין, אין אף חשוד אחר חוץ ממנה" הוא הקשה.
"תשמע, בוא נסגור על הודעה ו-20 בפנים. אני חוסכת את כספי משלם המיסים ומשפט מיותר" דיאנה ויתרה לא ויתרה.
שתיקה, כלומר הבנתי שהעורך דין מהרהר ברצינות בהצעה.
"אני חושב שהיא צודקת" רם נשמע "נחסוך משפט, בלאגן בתקשורת, בכל זאת רופא מוכר נרצח, ונקבל עסקת טיעון מצוינת".
"בסדר גמור, 20 בפנים והודאה. דברי עם הלקוחה שלך ותחתימי אותה" העורך דין חתם.
החדר החל להסתחרר, מחנק תקף אותי וניסיתי להדוף את עצמי מן החדר אבל לא הספקתי, כי הכול נעשה שחור ובפעם השנייה בתוך יומיים איבדתי הכרה….