המכשף מנווה מונסון – חלק אחרון

רכות מלטפת, של מצעי סאטן חדשים, עטפה אותי והרגשתי חביקה במיוחד.
'לעזאזל מישהו נצמד אליי' חשבתי, אבל התענגתי על המגע, עדיין מנומנמת.
'אני מקווה שהזונה הנרקומנית לא החליטה לפתוח מחלקה חדשה' נבהלתי ופקחתי את עיניי.
להפתעתי הרבה, בלשון ההמעטה, הייתי בחדר השינה בביתי ומי שחיבק אותי היה לא אחר מבן זוגי, טדי.
"טדי מה אתה עושה כאן? אתה מת" קפצתי בבהלה למצב ישיבה.
"זה מה שאת מאחלת לי על הבוקר?" הוא משך אותי אליו להמשך החיבוק.
"טדי, תצבוט אותי" פקדתי עליו.
"התעוררנו עם תיאבון על הבוקר?" הוא הביט בי במבט זאבי.
"ממש לא" התגוננתי "תצבוט אותי בבקשה" התחננתי.
"אאוץ'"
"את ביקשת" הוא התגונן וקם כדי לצאת מן המיטה.
קמתי אחריו, מבולבלת ולא ממש מסוגלת להסביר לעצמי מה הולך.
'אני יודעת' חשבתי לעצמי 'ההלבשה התחתונה והמסכה'.
פניתי לארון הבגדים שלנו למגירה הרלוונטית. חיטטתי קלות בה אבל לא מצאתי זכר למערכות ההלבשה התחתונה שרכשתי רק לפני יומיים שלושה.
'אולי הנחתי אותן במקום אחר' התחלתי לחפש גם במגירות אחרות ועד מהרה הפכתי כל פינה בארון ובחדר.
"שרוני, את בסדר? מה את עושה?" טדי שאל.
"אני לא מוצאת משהו" לבסוף התייאשתי והתיישבתי בקצה מיטתי.
"אני יוצא עוד חצי שעה למשמרת, צריכה משהו במכולת? חלב? לחם?" הוא שאל.
"כן תודה, צריכה את שניהם" הפרכתי לעברו נשיקה באוויר ופניתי לנייד שלי לבדוק את התאריך.
עפ"י הנייד שלי, היה זה ראשיתו של השבוע, מה שאמר שעברו שלושה ימים מאז שדיאנה נתנה לי את ההזמנה.
קפצתי על הטלפון הנייד כדי להתקשר אליה.
"דיאנה, תקשיבי אני לא מגיעה היום למשרד אני מרגישה לא משהו אחרי כל מה שקרה ביומיים האחרונים. תגידי אפשר לשאול מה נסגר עם המשטרה אתמול ואיך הגעתי הביתה ומה הקטע עם טדי?" יריתי צרור שאלות.
"את באמת נשמעת מוזר?" דיאנה נשמעה מודאגת מעברו השני של הקו "יש לך חום? אני לא מבינה על מה את מדברת. הייתם בפיקניק אתמול עם ההורים שלך אולי חטפת קלקול קיבה או מכת חום?" היא די סיכמה.
"אההה…יכול להיות" אמרתי נעשית מבולבלת יותר ויותר.
"כדאי שתלכי לרופא" היא הציעה.
"זה מה שאעשה" וניתקתי את השיחה.
'הילדים' קפצתי בטירוף ורצתי אל חדריהם.
הם לא היו שם.
משהו בכל זאת קורה.
חזרתי לחדרי וחייגתי לטדי "איפה הילדים טדי?" הטחתי בו בכעס.
"שרוני, ממי, הם אצל ההורים שלך. הם לקחו את הילדים כדי להשאיר לנו קצת זמן לבד. הם היו מדהימים, ההורים שלך, באמת!!" טדי שיבח אותם.
"בסדר גמור" מלמלתי בהכנעה.

"תתקשרי להגיד מה הרופא אמר" טדי צעק מהדלת לפני שיצא לבית החולים.
"ברור" אמרתי "אני סקרנית לשמוע מה יש לו לומר, על כל מה שקרה".
וככה נכנסתי לי אל הרכב במטרה להגיע אל רופא המשפחה , אלא שבמקום זה הגעתי ליהוד.
עיקוף קטן.
במקום שאך אתמול עמדה תחנת משטרה, עמד עכשיו, בניין משרדים רגיל. ללא שילוט או משהו אחר שמזוהה עם תחנות משטרה.
נכנסתי למבנה וראיתי את אותם משרדים שעברתי ביניהם כדי לאתר את חדרו של רם לביא רק, אבל הם היו תפוסים על ידי אנשים בישיבות או בכל מיני עניינים אחרים שעושים במשרדים.
הגעתי לחדר שהיה שייך, עד אתמול, לחוקר הנאה אלא ששלט שמו הוחלף בשם אחר 'נעמה כהן'.
נקשתי על הדלת ולמשמע ה'כן' פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
"שלום" כנראה מי שנקראה נעמה הרימה את ראשה להביט בי, שאלה.
"הי, אני מחפשת את רם לביא" אמרתי מפחדת מן התשובה.
"אמממ…אני לא מכירה רם לביא, אבל אולי כדאי שתחפשי במשרדים האחרים" היא אמרה את מה שכבר ידעתי מראש שתאמר.
"אהה…אוקיי תודה לך" ויצאתי מן החדר, סוגרת אחריי את הדלת.
'טוב, נשאר עוד לוקיישן אחד ואחרי אני מרימה ידיים' אמרתי לעצמי בקול.
"מה?" זר קשיש שחלף על פניי, הגיע לפגישה באחד המשרדים, שמע אותי, כנראה ושאל.
"לא כלום" הנפתי את ידי בביטול "אני תמיד מתחילה לדבר לעצמי כשאני משתגעת".
"חבל על בחורה יפה כמוך, מיידלע" הוא החמיא.
"באמת חבל" אמרתי לעצמי.
"מה?" הוא שאל שוב בקול.
"כלום אדוני, שיהיה לך יום טוב" חייכתי ויצאתי מן המבנה.
האתר האחרון שנותר לי לבדוק היה הווילה של המכשף. החניתי את מכוניתי מול הבית.
הכתובת, אותה כתובת והבית נראה בדיוק כפי שזכרתי. יפה ומעוצב בטוב טעם.
איך אפשר להסביר את זה?
בחצר הקדמית של הבית, ליד מזרקת המים הקטנה עמדו גבר ואשה בשנות ה-60 לחייהם.
"שלום לכם" קראתי להם מעברה השני של הגדר.
"שלום גם לך" הם ענו ביחד.
"שמי שרון בר-און, אני עורכת דין במקצועי, אפשר לשאול אתכם כמה שאלות על הבית?".
"בטח, אבל הוא לא למכירה" הם צחקקו.
האשה התקדמה לכיוון השער ופתחה לי אותו.
היא הייתה מעט יותר נמוכה ממני, מטופחת ולבשה חליפת ספורט וכך גם בעלה. אולי חזרו מהליכת בוקר או פעילות ספורטיבית אחרת.
"במה אפשר לעזור?" חייך הבעל בלבביות.
"אתם לא מוכרים את הבית, אבל אולי משכירים אותו?" ניסיתי.
"לא. לא משכירים" הם אמרו יחדיו.
"אולי לאירועים או מסיבות?" המשכתי.
"גם לא. לא מוכנים לעשות פה מסיבות. אבל כן מארחים לפעמים זוגות לסופ"ש. יש לנו ג'קוזי ובריכה קטנה בחצר הקדמית" הם הצביעו קדימה.
"נחמד להחליף אווירה בסופי שבוע, אז אנחנו נוסעים לדירה שיש לנו בצפון" הוסיפה האשה לבד.
"הבנתי. טוב תודה רבה. יש לכם בית מקסים. אם בכל זאת תרצו למכור מתישהו, אוכל לעזור" שלפתי כרטיס ביקור והושטתי לעברם.
האשה לקחה את הכרטיס.
"מה שכן לפני שבוע, אשה נחמדה באה לסגור סוף שבוע לזוג חברים שלה והיא ביקשה שנפנה את הקומה התחתונה" הגבר נזכר לשתף פתאום.
"אתה זוכר איך היא נראתה?" שביב תקווה ניצת בי.
"בטח, היה לה שיער קצוץ אדמדם היא הייתה קצת יותר גבוהה ממך ושילמה לי במזומן" הוא גירד את ראשו, כאילו בכך ישתחררו עוד פריטי מידע חבויים מזכרונו.
"זאת לא דיאנה" התאכזבתי.
"מי זאת דיאנה?" האשה שאלה, לא מבינה על מה אני מדברת.
"חברה טובה" עניתי בשקט "אבל תודה חבר'ה, עזרתם לי מאוד".

נכנסתי למכוניתי ונסעתי חזרה הביתה, לחיי ה-בסך הכל טובים ונעימים, מחליטה להניח לעניין, כיוון שנראה שהגעתי למבוי סתום. אולי אקנה בכל זאת הלבשה תחתונה סקסית כדי לצ'פר את טדי שסובל את אשתו ההזויה ואחר כך אאסוף את הילדים.

חודש אחרי….
גבר ואשה נפגשים בחניון ריק מאדם אי שם בדרום הארץ.
הם מתחבקים.
הוא נותן לה מעטפה עם מזומנים, היא נותנת לו שני כדורים.
" כדאי שתיקח אותם בהפרש של יומיים, הם יעזרו לאזן את הקצב בחזרה".
"אני חייב לך את חיי, תרתי משמע" הוא מחייך אליה, שולף בקבוק מים מן הרכב, בולע את הכדור ולוגם גם קצת מים.
"אני רושמת לעצמי" היא מחייכת "גם נישואין וגם קצב לב".
"מה עם השחקנים, שילמת להם?" הוא שואל ברצינות.
"ברור. כמו שסוכם שבוע אחרי, פגשתי את הסוכנת הג'ינג'ית שלהם והעברתי את כל הסכום".
"את פשוט אלופה" הוא מחבק אותה שוב.
"ואיך היא?" האשה שואלת.
"היא שמחה, חזר לה הצבע ללחיים. את מכירה אותה, היא עובדת כמו משוגעת אבל מרוצה ממה שיש".
"טוב, מתי שתצטרכו אותי אני כאן בשבילכם".
"you are the best" הוא מפריח נשיקה באוויר.
"ועכשיו תסלח לי, אני צריכה לחזור למרכז. יש לי דייט הערב" פתאום היא נעשית אנרגטית.
"באמת? מישהו חדש?" הוא שואל.
"חדש, ישן. דייט עם המכשף" היא קורצת "שמעתי שהוא יודע לעשות קסמים".
הם נפרדים בחיבוק. כל אחד נכנס לרכבו. הגבר פותח את חלונו וצועק לאשה בטרם הם נוסעים לדרכם.
"תודה דיאנה".
"ביי טדי".
הסוף!!!