המגדל
היא עמדה שם פרוסת ידיים, הרוח הנושבת הקפיאה כל איבר בגופה.
כל גופה רעד, אך רק שתי ידיה הארוכות לא זעו ממקומן ולו רק לרגע אחד.
היא ידעה שהיא לא אמורה להיות שם, שהיא חייבת לברוח. אבל לא, היא לא רצתה. היא לא רצתה לעזוב… למרות הקור המקפיא, כך טוב לה יותר מבכל מקום אחר. לבדה.
היא עצמה את עיניה בחוזקה, מרסנת את הדמעות שאיימו לרדת. אך אחרי זמן רב שבו לא קרה הדבר, הדמעות לא היו דמעות עצב. הן היו דמעות של שחרור, של פורקן.
לאט לאט, היא פקחה את עיניה, ונתנה לדמעות לזלוג. לבסוף, היא הרשתה גם לידיה להרפות. היא ירדה מהמעקה שהפריד בינה ובין האבדון, והרגישה את השחרור של הבכי, ללא חשבון לאף אחד. הייתה לה מן הרגשה, שלמרות שהכול כה רע, היא יכולה להישאר כאן, ושום דבר לא יקרה לה.
היא לא תיארה לעצמה עד כמה היא טעתה.
……………………………………………………………………………………………………………
"אז באיזה שעה אמרת ששמעת את הצרחה, גברת?" שאל השוטר המשועמם.
"ממש עכשיו, לפני כמה דקות!" צעקה הגברת ההיסטרית. השוטר האדיש המשיך ברישומיו, מה שהכעיס אותה עוד יותר. "מה אתה עומד כאן?! נו, תעשה כבר משהו!"
השוטר הרים את מבטו לעברה, ונראה היה כי גם הוא עצבני.
"גברת, אני מבקש ממך להירגע מיד! את לא רוצה שאני אעצור אותך על הפרעה לשוטר, נכון?"
"יש כאן ילדה שקפצה מבניין בן 20 קומות ואתה רוצה לעצור אותי?! אז הנה, בבקשה!" הגברת הזועמת הושיטה את ידיה אל עבר השוטר.
השוטר הנבוך הרים את עיניו מן הדף והחליט להתנצל בפני הגברת. "אני מתנצל, אני לא שם לב למה שאני אומר לפעמים. אני פקד רוג'ר", אמר והושיט את ידו. "תוכלי בבקשה לבוא איתי לתחנה ולענות לי על מספר שאלות?"
"בסדר, אם זה יוכל לעזור", אמרה ונכנסה אל הניידת. …………………………………………………………………………………………………………….
"כלום אה?" אמר רוג'ר. "אין שם, המשפחה לא פנתה, החברים לא פנו, כלום. ילדה מסכנה… לא פלא שהיא התאבדה."
למשמע המילה האחרונה במשפט הרים סטיוארט את מבטו אל עבר רוג'ר, המפקד שלו.
"איך אתה יכול להיות בטוח שהיא התאבדה?" שאל סטיוארט. "הרי אין לנו שום הוכחה שזה לא היה רצח…"
"נו באמת סטיוארט", נאנח רוג'ר. "כמה שנים אתה כבר במקצוע הזה? הסיכויים שזה היה רצח הם בערך כמו הסיכויים ששולחן הכתיבה הזה יאכל אותי עכשיו."
השיב לו סטיוארט לא השיב, רק שלח לעברו מבט עצבני.
"סטיוארט, פשוט עזוב את זה", אמר רוג'ר לאחר דקה ארוכה של שתיקה. "לדעתי כדאי לסגור את התיק הזה. אנחנו סתם מבזבזים זמ…"
"מה האישה הזאת אמרה לך?" התפרץ סטיוארט.
"מרתה?" שאל רוג'ר. "היא לא ידעה יותר מדי. כל מה שהיא אמרה היה שהיא ראתה אדם נופל מאחד המגדלים, וישר קראה לעזרה. אבל כמו שאמרתי, כדאי לסגור את התיק הזה כמה שיותר מהר. אני לא רואה לאן החקירה הזאת יכולה להתפתח מכאן…"
"אבל אני דווקא כן רואה!" אמר סטיוארט בכעס. "תסמוך עליי, אני יודע מה אני אומר! יש לי תחושה שהילדה הזאת לא סתם התאבדה… משהו מסריח כאן בכל הסיפור הזה. לא יכול להיות שאין שום אדם שיצר איתה קשר מתישהו!"
"עובדה! חיפשנו בכל מקום, ואין שום סימן שהילדה הזאת הייתה קיימת בכלל. אתה צריך פשוט לדעת לוותר לפעמים, סטיוארט."
"אז כנראה שלא חיפשתם מספיק טוב", אמר קול זר.
אל המשרד נכנסה נערה כבת גילה של ה"מתאבדת", והביטה בעיניה הגדולות בשני השוטרים ששאלו אותה במבטם שאלות רבות.
"ג'ני, חברה שלה", אמרה ולחצה את ידו של רוג'ר. "אני רוצה לדעת מה קרה."
שני השוטרים המהוססים הביטו זה בזה, מתלבטים מה להגיד. לבסוף היה זה רוג'ר שלקח את היוזמה.
"ובכן, חברתך, ככל הנראה… שלחה יד בנפשה", אמר רוג'ר, כשהוא מנסה להיות רגיש ככל האפשר.
"מ.. מה?" גמגמה ג'ני. "אין מצב. היא לא הייתה עושה דבר כזה! היא הייתה הכי מצחיקה והכי מיוחדת, וכל היתומים הכי אהבו אותה!"
לאחר כמה נסיונות איפוק בלתי מוצלחים, ג'ני פרצה בבכי, שנראה היה שנשמר בפנים כבר זמן רב.
"אתה רואה מה עשית? אתה כל כך גס רוח לפעמים!" אמר סטיוארט, כשהוא מנסה לנחם את ג'ני.
"רגע," אמר רוג'ר, "אמרת יתומים? היא הייתה בבית יתומים?"
"כ.. כן", אמרה ג'ני לאחר שניגבה את דמעותיה.
"נו, אתה רואה? זה מסביר הכול! אתה תמיד ישר קופץ למסקנות", אמר סטיוארט.
"זה מסביר רק חלק קטן מאוד מהדברים", השיב לו רוג'ר. "טוב, אנחנו נשאל אותך עכשיו כמה שאלות… תסכימי לשתף איתנו פעולה?"
ג'ני הנהנה בראשה, כשהיא מנסה בכל כוחה לחנוק את הדמעות שהעיקו על גרונה.
לפתע נפתחה הדלת בשנית, והפעם הייתה זו מרתה שעמדה בפתח.
"רציתי לדעת אם אני יכולה לעזור בעוד משהו", אמרה. "הייתי מאוד רוצה לעזור לכם לפענח מה קרה שם."
"הו, שלום! מי את?" שאלה לאחר שהבחינה בג'ני. "אני… א… חברה שלה", אמרה ג'ני. מרתה חייכה אליה חיוך מאולץ.
"טוב, אז אני חושבת שאני אלך", אמרה מרתה.
"לא רצית לעזור לנו לפני רגע?" שאל סטיוארט בתמיהה.
"לא, פשוט נזכרתי שיש לי משהו… להתראות!" מרתה טרקה את הדלת והסתלקה במהירות.
"אני אלך לראות מה קורה איתה", אמר רוג'ר.
ג'ני הסתכלה אל עבר הדלת על מנת לוודא כי רוג'ר אכן עזב, והחלה בדבריה.
"משהו בו לא נראה לך קצת חשוד?" אמרה ג'ני. "זה נראה כאילו הוא מנסה בכל מחיר להפסיק את החקירה. אתה לא שם לב?"
"נו טוב, הוא תמיד היה ככה… רגע, למה את רומזת?"
"אתה יודע בדיוק למה אני רומזת", אמרה והסתכלה על סטיוארט במבט חודר.
"את לא מתכוונת ש.."
ג'ני הנהנה בראשה.
"נו באמת… אל תדברי שטויות! אני עובד איתו שנים, רוג'ר הוא אדם הגון וישר!"
"באמת? אז למה הוא כל כך נחמד למישהי ששנאה אותה כל כך? אם אתה שואל אותי, הם אלה שרצחו אותה."
"מה? היא מכירה אותה?" התפלא סטיוארט. "רוג'ר אמר לי שהדבר היחיד שהיא אמרה בחקירה היה שהיא ראתה אותה נופלת!"
"זה שקר… זאת מנהלת בית היתומים, היא תמיד שנאה אותה. מרתה כל הזמן הייתה אומרת שיום אחד בית היתומים יפשוט רגל בגללה."
"בסדר", נכנע סטיוארט. "אז הוא שיקר לי. אבל זה לא אומר שהוא משתף פעולה איתה!"
"באמת? בוא ואוכיח לך!"
"כן, ואיך בדיוק?" גיחך סטיוארט.
"בוא אחרי."
השניים פתחו את הדלת, ולנגד עיניהם נגלו רוג'ר ומרתה, מתנשקים בלהט.
ג'ני הביטה בסטיוארט ההמום, והבינה שהצליחה לשכנע אותו.
"בוא איתי", אמרה ג'ני ולקחה אותו בידו.
…………………………………………………………………………………………………………….
"וואו, אני… לא יודע מה להגיד", אמר רוג'ר. "כל כך הרבה זמן שלא… שלא היה לי משהו כזה."
"כן", אמרה וחייכה חיוך מזוייף, "גם לי. תקשיב, אני… אני חייבת לזוז. מה שדיברנו זה בינינו, נכון?"
"מה, כבר? חשבתי שאולי נלך לאכול משהו, את לא רעבה?"
"לא, לא… אני חייבת ללכת. אבל בבקשה ממך, שמור את מה שדיברנו בסוד. אני יכולה מאוד להסתבך אם מישהו יגלה את זה…"
"בטח, בטח. אין בעיה. סודך שמור אצלי", אמר וחייך.
"טוב, ביי", אמרה והסתלקה.
"רגע, מה עם איזה נשיקה?" אמר רוג'ר, אך מרתה כבר הסתלקה.
"אח, נשים…" נאנח רוג'ר ונכנס אל המשרד.
"סטיוארט? ג'ני? אתם כאן?" קרא. הוא בדק בכל החדר, אך לא היה שום זכר לסטיוארט וג'ני.
"טוב, נו… יש לי קצת זמן חופשי." הוא התיישב על הכיסא המשרדי, שם את רגליו על השולחן והחל לקרוא בעיתון הבוקר.
קראק!
שולחן הכתיבה הישן נשבר לשתי חתיכות, שקברו את רוג'ר ביניהן.
"מסתבר ששולחנות יכולים לאכול אנשים לא רק בסרטים מצויירים", אמר לעצמו וצחק.
…………………………………………………………………………………………………………….
"בשביל מה הבאת אותי לפה?" שאל סטיוארט.
"אמרתי לך כבר, אנחנו צריכים לחפש ראיות! אני יודעת בדיוק איך אפשר להפליל את מרתה, אני מכירה אותה יותר טוב מכולם!"
ג'ני גררה את סטיוארט עד לגג בו מצאה הנערה את מותה, ונראתה מחוייכת הרבה יותר מעצובה.
"תראה כמה יפה כאן", אמרה. היא חייכה אליו חיוך קטן. "בוא נתחיל לחפש."
לפתע סטיוארט נעצר.
"נו, בוא! למה אתה מתעכב?" שאלה בחיוך.
"תגידי", אמר בהיסוס, "איך קראו לה, לחברה שלך?"
"ג'נ… כלומר, אה.. קונדוליסה!"
"ג'ני? קראו גם לה ג'ני?"
"לא, קראו לה קונדוליסה!"
"ג'ני, אני דורש שתסבירי לי מה קורה פה. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי."
ג'ני נראתה אובדת עצות, אך לבסוף החליטה לספר לו.
"טוב, בסדר, אתה צודק. שיקרתי. קוראים גם לה ג'ני, פשוט חשבתי שזה יישמע מוזר אם אגיד את זה… אני ג'ני סמואל, היא ג'ני סמית'."
"את לא צריכה לשקר לי, את יודעת שאני לטובתך…" הוא הסיט את שיערה מפניה וחייך אליה.
"רק רגע, יש לי טלפון", אמר והלך הצידה. בשלב זה הוא היה קרוב מאוד לקצה המגדל. "פחד גבהים ארור…" רטן.
"הלו?"
"שלום, א… אני מדברת עם סט…סטיוארט? ה… הפנו אותי אליך ב… בקשר לבת שלי…
הרעד בקולה של האישה צימרר את סטיוארט.
"הבת שלך? איזה בת?
"ג'ני סמואל, זאת שהתאבדה, אז איזה בת?!" האם ההיסטרית פרצה בבכי, אך סטיוארט לא נשאר בקו כדי לשמוע. הטלפון נשמט מידו, הישר אל הרצפה.
"אז גילית סוף סוף, פקד סטיוארט?" אמרה ג'ני שהופיעה מאחורי גבו. "באמת חשבתי שאתה קצת יותר נבון."
"אבל זאת… זאת א… את!"
"באמת היה מאוד קשה למצוא מישהי עם שם כמו שלי", אמרה ג'ני וחייכה חיוך זדוני.
"את… את זאת שהרגה אותה?" עיניו של סטיוארט כמעט ויצאו ממקומן מאימה.
"זה לא היה קשה מדי", אמרה וחייכה חיוך זדוני. "היא בסך הכול הייתה צריכה דחיפה קטנה, זה הכול. בוא נגיד שהיא לא הייתה בחורה מאוד יציבה."
"אבל… אני לא… לא מבין", אמר באימה. "בית היתומים, הכל היה שקר? שיקרת לנו מהרגע הראשון?"
"ממש לא", אמרה ג'ני. "אני חקרתי אודות הנערה הזאת, ואני יודעת הרבה יותר עליה ממה שאתה חושב. מה לא עושים בשביל קצת יחס." היא הסתכלה על סטיוארט בעיניים מלאות דמעות.
"את רוצה להגיד לי שאת רצחת את הילדה היתומה והמסכנה הזאת רק כדי שההורים שלך ידאגו לך?! את מטורפת גמורה! אני לא מאמין שנפלתי בפח שלך!"
ג'ני הרימה את ראשה ונעצה בסטיוארט את מבטה החודר, מעורר האימה.
"לא רק אותה רצחתי בשביל קצת יחס", אמרה ג'ני. היא רכנה כלפיו על מנת ללחוש באוזנו. "רצחתי גם אותך."
ג'ני דחפה את סטיוארט בכל כוחה, וצפתה בו נופל את 20 הקומות של המגדל, נעלם אט אט בתוך החשכה.
תגובות (1)
אמא…….. איזה ילדה מלחיצה…… O________O"