היער

פרק א'

21.10.2016

"הכרתי מישהי חדשה באתר. שירי, קוראים לה. התכתבנו קצת ואז עברנו לטלפון. השיחה ממש קלחה וזרמה.. יש לה חוש הומור מאוד חד ובריא. בעיקר מצאה חן בעיני השנינות שלה. כאילו יש לה תשובה מושחזת על כל שאלה. ומפוצצת אנרגיה, מרגישה לי כמו כדור אש, אפילו בטלפון. מזמן לא הייתה לי כזאת כימיה בשיחה עם בחורה. אני מקווה שאיתה זה יילך סוף סוף.. הפעם יש לי תחושה טובה באמת. קבענו להיפגש הערב ב"טרנטינו". אני אוסף אותה ב- 8.

22.10.2016

"היה מושלם. מהדייטים היותר טובים שהיו לי. היא מגניבה בטירוף.. אומנית כזו, חיה על הקצה. מציירת נופים ואנשים. שתינו בירה, טיילנו קצת בפארק ואז עלינו אליה. הראתה לי עבודות שלה.. היא מאוד מוכשרת. ישבנו בסלון שלה וקשקשנו. שתינו עוד קצת. וצחקנו. החיבור שלנו מדהים. כאילו אנחנו מבינים אחד את השני, מדברים את אותה שפה. אם יש מילה שמתארת את ההפך מ"קיטש", זה בדיוק היא. היא כל כך מודעת לעצמה ולסביבה שלה, ויודעת ללעוג לזה, למחשבות שאנחנו חושבים ולמעשים שאנחנו עושים… לשטות הזאת שנקראת 'חיים'. לדבר הפתטי הזה שנקרא 'מציאות'. כאילו מסתכלת על הכול מהצד, בחוכמה, ויוצרת מזה משהו קומי… היא מבריקה. שלחתי לה אחר כך סמס שנורא נהניתי, היא ענתה שגם היא.. קבענו להיפגש שוב בקרוב".

29.10.2016

אתמול היינו בחוף הים. סתם, ספונטני, באנו עם כפכפים והלכנו על המים ודיברנו, החזקנו קצת ידיים. כשהשמש שקעה, היא הוציאה שמיכה ופרשה אותה על החול, ישבנו שם עם בקבוק יין ותותים, איזה מיליון שעות. גמרנו את הבקבוק. בשלב מסוים התחילה לכאוב לנו הבטן מרוב צחוק. אני חושב שבחיים שלי לא צחקתי ככה. שכבנו על הגב והסתכלנו על הירח. היה נראה לי שהוא קצת מחייך כאילו גם הוא מנחש את מה שעומד לבוא. הסתובבתי אליה ונישקתי אותה, בהתחלה לאט, שנרגיש בנוח, ואז מהר יותר, עמוק יותר, לשון כבר נגעה בלשון, לא בקטע מיני, יותר בקטע רגשי, של שתי נשמות נצמדות, מתחברות, הופכות ליישות אחת לכמה דקות..
ואז נרדמנו, כנראה מהיין, מחובקים ושיכורים, עד שגל גדול אחד פלש אלינו לשמיכה והרטיב את כולנו, מהרגליים ועד הפנים. התעוררנו והתחלנו להתגלגל מצחוק, ואז קרצתי אליה, אם כבר אז כבר, הורדתי את הבגדים הרטובים ונשארתי עירום כביום היוולדי. נכנסתי למים וסימנתי לה להצטרף.. היא התפשטה, באה בעקבותיי, והתחלנו לשחות, ערומים לגמרי, באמצע הלילה, והיה נראה לי שהירח עדיין מחייך, שבע רצון מכל מה שמתרחש.."

7.11.2016

"אתמול שכבנו. וואו, זה היה מסעיר ומרגש..כבר שכחתי איך זה אמור להרגיש. אף פעם לא נמשכתי ככה למישהי. לא בעוצמה כזאת. היא רק נושמת לידי ובא לי להתפוצץ עליה. הרגשתי שאני רוצה לטרוף אותה, לא להחמיץ אפילו סנטימטר אחד, כל תא ותא בגוף החייתי שלה רציתי לטעום..והגוף שלה.. יש לה רגליים ארוכות ושזופות כאלה שמטריפות אותי, ובטן שטוחה אבל לא רזה מדי, וחזה בדיוק במידה ובצורה הנכונים, ותחת מהסרטים שאלוהים פיסל במו ידיו. לא יכולתי להתאפק, גמרתי תוך דקה. אז עשינו עוד פעם, ועוד פעם. כל הלילה. זה היה הלילה הכי טוב בחיים שלי, ביי פאר. לא רוצה להתעורר מהחלום הזה."

15.11.2016

אני חושב שאני מתאהב בה. איך יודעים שמתאהבים? פשוט יודעים. אני מניח שלכל אחד יש אינדיקציות אחרות, אצלי זה קשור בשמות. השם שלה.. השם שלה פתאום מרגש אותי. כשהוא עולה בשיחה עם חבר. כשהוא מופיע על גבי המסך כשהיא שולחת לי הודעה, או מטלפנת. כשאני לוחש לה אותו כשאנחנו עושים אהבה. אפילו כשאני שומע אותו לגמרי במקרה, ברחוב, או בעבודה. הדבר הבסיסי ביותר שמגדיר אדם, השם שלו, עושה לי להרגיש כל כך קרוב. כאילו זה הופך מסתם שם אקראי שמישהו בחר פעם, למשהו אחר, בעל עוצמה ומשמעות, שאוצר בתוכו אנרגיה מיוחדת, מלאת קסם, כזו שיודעת להתערבב ולהתמזג ביחד עם השם שלי, שמגדיר אותי.. שון ושירי. שירי ושון. יש בזה משהו חזק, לא?"

21.11.2016

"אנחנו כבר חודש ביחד. אני מאוהב מעל הראש, וגם היא, אני חושב.. בעצם, אני בטוח. חיכיתי לה הרבה מאוד זמן. אני מאוד מקווה שזה יצליח.. קורה פה משהו טוב. החלטנו שאני אשן אצלה בתקופה הקרובה".

27.11.2016

"היא הראשונה שהצליחה להקהות מעט את הכמיהה אל ההיא, המיתולוגית שלי, וזה משהו שעשרים אלף בחורות לפניה לא עשו. אני לא מפסיק לחשוב עליה.. בקושי מתרכז בעבודה. ואין לי תאבון, וכל הבולשיט הזה. מת כבר לחזור אליה בערב, להתקלח איתה, לשכב איתה, לישון איתה. קשה לי להסביר איך, אבל היא נותנת לי אמונה, שיש עוד תקווה בעולם. שלעולם הזה יש תקנה. פתאום תקף אותי הפחד שזה ייגמר. הלוואי שזה לא ייגמר.. אני אוהב אותה. ולשם שינוי אני לא מטיל בזה ספק. מרגש אותי לכתוב את זה".

3.12.2016

"משהו מוזר קורה. שירי קצת שונה בימים האחרונים. היא עדיין שירי שהכרתי, אני מזהה אותה היטב, אבל כאילו נוסף לה מימד נוסף, של עצבות מסוימת, שעד עכשיו היה שקוף. אני מניח שזה טבעי. אנשים לא חושפים את עצמם לגמרי כבר בהתחלה, אלא טיפין טיפין, שכבה שכבה, ואין דבר כזה מושלם. כולנו סוחבים איזשהו שק על הגב. וגם לשירי יש את השק שלה… ואני לא מעז לשפוט אותה, אני רק אומר שזה קצת מוזר לי לגלות שאפילו בשמחת החיים המתפרצת שלה יש סדקים, זה הכול.. זה לגמרי אנושי, ולא מוריד מאומה מהרגשות שיש לי כלפיה".

10.12.2016

"שירי בכתה היום. אני לא יודע למה.. היא לא הייתה מוכנה להגיד לי, כך שלא היה לי הרבה מה להגיד כדי לנחם אותה. אז פשוט חיבקתי אותה חזק, אולי רבע שעה תמימה, וחיכיתי שהדמעות יעצרו. הבטחתי להיות שם בשבילה, לא משנה מה, והיא אמרה שאני מאוד מרגש אותה. אני באמת מרגיש כך, לא אמרתי לה את זה כמס שפתיים, אני באמת רוצה להיות שם, לדעת הכול, להכיר אותה עד הסוף בלי פילטרים, ולהכיל את זה…כמו שאני רוצה שהיא תכיל אותי".

17.12.2016

"כמעט חודשיים ביחד. אני מרגיש כאילו עברנו את שלב ההתאהבות הראשוני, "ההידלקות", עכשיו זה שלב של מתקדמים, שלב של חשיפה אמיתית שמעמיד אותי ואותה במבחן.. כל אחד נדרש לקלף מעצמו משהו, להגיע לגרעין, שהוא מספיק עמוק כדי לעצב את הקשר. כי מה זה קשר אם לא אי של יציבות בים של חוסר וודאות? בגלל כל זה, כשהיא סיפרה לי שהיא מטופלת אצל פסיכיאטר, לא נבהלתי. הופתעתי, אני מודה, אבל שרדתי את זה. אני יודע שזה מבחן, ואין לי כוונה להיכשל בו. חיכיתי לה הרבה זמן. אני לא הולך לנטוש את הספינה..".

21.12.2016

"שירי ביקשה שאגיע איתה לפגישה אצל הפסיכיאטר, כי הוא יוכל להסביר לי טוב יותר ממה בעצם היא סובלת. לא בלי לבטים, הסכמתי. הפסיכיאטר שלה, ד"ר יחיאל כץ, איש קצת מסתורי אבל מאוד חביב, שם הכול על השולחן. שירי סובלת מהפרעה נדירה בזיכרון, מאז שהיא ילדה. יש מאורעות שקורים בחייה והיא פשוט לא זוכרת. מעין "בלק-אווט" כללי של הסיטואציה, חסימה מוחלטת. היא מטופלת בעיקר בכדורים, אבל גם באמצעות כלים של היפנוזה. התפקוד שלה גבוה מאוד יחסית לאנשים עם הבעיה הזאת, וזה מעיד על הכוח ועל עוצמות הנפש המיוחדות שיש בה. שמחתי לשמוע את זה. ידעתי שהוא צודק. ידעתי גם שזה לא שינה דבר מבחינתי. אני אוהב אותה, כמו שהיא, ולא מתכוון לברוח".

28.12.2016

"שירי ביקשה שאגיע לפגישה נוספת עם ד"ר כץ. כמובן שהגעתי. כמה דקות בתוך הפגישה הבנתי גם את הסיבה. הם זקוקים לעזרה שלי. שירי קמה בבוקר והנעליים שלה היו מלאות בבוץ, ואין לה שמץ של מושג למה ומאיפה. בהיפנוזה שהיא עברה עלה שהיא נפגשה עם מישהו ביער שסמוך לבית שלה. היא לא זוכרת דבר מהפגישה. הם רוצים להגיע פיזית ליער, בלילה, למצוא רמזים, כי אולי שם, באותו זמן ומקום, פרטים נוספים יחזרו אליה. הם רוצים שאני אצטרף. זה מאוד חשוב לה. הסכמתי. אנחנו יוצאים לשם הלילה בחצות".

פרק ב

הם הגיעו שלושתם בסמוך ליער. החנו בדרך עפר צדדית ומבודדת. היער איננו מקום שמתוחזק על ידי העירייה, או אדם פרטי, כך שאין גדר סביב היער ואין כניסה מסודרת אליו. הדרך היחידה להיכנס היא פשוט להשתחל בין העצים שסמוכים לכביש, ולצעוד פנימה. כך הם עשו. בחושך מוחלט. אפילו אין ירח הלילה. הם הלכו כמעט חצי שעה בתור היער. מדי פעם עלים רשרשו מהרוח, או שהתפצחו לרסיסים על האדמה מכובד רגליהם, כאילו דרכו על חילזון. קולות הצרצרים ליוו אותם כמו מקהלה אפלה, ומשק כנפיים פתאומי של עטלף הבהיל את שון כהוגן, שקפץ וסינן קללה. זאת הייתה הפעם הראשונה הלילה שהוא חש פחד. הוא התעשת על עצמו מיד והם המשיכו. לאחר כמה דקות נעצרו ליד בקתה בקרחת יער.

שבוע לאחר מכן, 8 וחצי בערב.

עבר כבר שבוע מאז ששון נעלם, ואורי, חברו הטוב, שוטר במקצועו, לא ידע את נפשו מרוב דאגה. מתוקף תפקידו הוא הכיר היטב את עבודת המשטרה, ובעיקר את אוזלת היד שלה. הוא ידע כי בשבוע רגיל נעלמים לפעמים מספר אנשים, וחוץ מלבקש את עזרת הציבור באיתורם, לא מושקעים משאבים נוספים כדי למצוא אותם. אנשים נעדרים ולא חוזרים. הוא כמובן דיווח בערוצים הרשמיים על ההיעלמות, אבל ידע, כי במקרה הזה, עליו לטפל בעצמו.
הוא פתח את הבית של שון עם מפתח רזרבי ששמור אצלו. בתחילה הוא לא מצא שום דבר מיוחד שהסב את תשומת ליבו. הכול נראה סטנדרטי, רגיל, סתם בית
משעמם, אפילו לא מבולגן. אף אחד לא פרץ לכאן, חשב. הוא סרק את כל הבית ואז ניגש לחדר השינה. ואז הוא ראה אותו, על השידה שליד המיטה. היומן. היומן של
שון. הוא ביקש סליחה ומחילה והבהיר לשון ולעצמו שזה מקרה חירום. הוא השתהה עוד שניה אחת, ואז החל לקרוא. כשסיים, הוא היה עוד יותר מוטרד ממה שהיה מקודם. משהו בסיפור לא הסתדר לו. הוא ידע על שירי, מן הסתם. הוא ושון חברים טובים. שון סיפר לו שהוא בקשר איתה. אבל הוא לא סיפר על כל העניין של הפרעת הזיכרון, והפסיכיאטר.. אורי התקשה להאמין ששון הסתיר ממנו את כל זה. כנראה היה לו מאוד חשוב לשמור על הפרטיות של שירי, הרהר… הוא מאוד אוהב אותה.
אורי הבין מהיומן ששון היה אמור ללכת לפני שבוע עם שירי וד"ר כץ ליער שליד הבית שלה, כדי לחפש רמזים. הוא חייב למצוא אותם. מתוקף תפקידו במשטרה, יש לו גישה למאגרי מידע עצומים של האוכלוסייה במשרד הפנים. הוא חיפש את הכתובת והטלפון של ד"ר יחיאל כץ. הבדיקה העלתה שאין רופא כזה בארץ. מוזר. הוא חיפש את הכתובת והטלפון של שירי הראל. התוצאה זהה. אין אישה כזאת בעיר. אם קודם זה היה נראה לו מוזר, עכשיו זה נראה לו חשוד. חשוד מאוד.
הוא נכנס לאתר ההיכרויות שבו שון הכיר את שירי, ופתח לעצמו פרופיל. אחרי זמן מה של דפדוף בין הבחורות, הוא מצא אותה. מחוברת לאתר. שלח לה הודעה, ותוך כמה דקות היא ענתה. הוא שאל אותה איפה שון ולאיזה יער הם הלכו. היא ענתה שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר והיא לא מכירה שום יער ושום שון.
בנקודה הזאת, אורי לראשונה הרגיש ששון נמצא בסכנה. הוא השתדל לחשוב מעכשיו כשוטר ולא כחבר. הוא אסף את חלקי הפאזל, וחיבר את הקצוות. הם רימו את שון. הבת זונה הזאת ניצלה את תמימותו, בחור עם לב שבור, והוליכה אותו שולל. הכול היה הצגה אחת גדולה. אין רופא כזה ואין בחורה כזו. הם בדו סיפור שלם כדי להביא אותו אל היער הזה באמצע הלילה. הם כנראה חטפו אותו. העלימו אותו. ומי יודע מה הם עושים לו עכשיו.
הוא טען את המחסנית של האקדח שלו ב-6 כדורים, דרך את הנשק, דחף אותו בחגורה ומיהר אל הניידת שלו. הוא בדק בGPS איזה יערות יש בסביבת השכונה של שירי והגיע למסקנה שיש רק אחד שבא בחשבון. הוא כיוון אליו את הGPS, ויצא לדרך במהירות.
הוא החנה את הניידת בדרך העפר מאחורי האוטו שכבר עמד שם. הוא בדק במאגר את לוחית הרישוי של הרכב. הוא רשום על שם "דנה מורג" אחת. אין עליה שום דבר פלילי.
הוא יצא מהאוטו, שלף פנס מהכיס האחורי ונכנס למעבי היער. הוא זיהה טביעות נעליים על האדמה הלחה. הוא הלך בעקבותיהן. שלושה זוגות נעליים. שלושה אנשים שונים. שון, "שירי", ו"ד"ר כץ". הוא הלך בדממה עם הפנס ביד שמאל והאקדח ביד ימין. היה לו ניסיון עשיר בעבודות בילוש והוא עשה עבודה מקצועית ונקייה. חצי שעה הוא הלך כך, דרוך ומגויס כולו למטרה, בעקבות טביעות הנעליים, סורק בדרך כל שיח, הופך כל אבן. ואז, לפתע, טביעות הנעליים נעלמו. ממולו הייתה קרחת יער קטנה. הוא התקדם לעברה לאט לאט והלב שלו דפק בחוזקה, מאיים להתפקע. הם חייבים להיות כאן.
מאחוריו, אבן כבדה הונפה.
צעקה פילחה את הדממה.
אורי נפל.
קול חבטה גדולה.
ואז היה שקט.

פרק ג

אורי התעורר בתוך חדרון קטן מעץ, קשור בשלשלאות כבדות אל עמוד גדול בפינה השמאלית של החדר. קורי עכביש ניתלו מהתקרה. חלון אחד היה, מוגף תריסים. בפינה הימנית, אל עמוד אחר, היה קשור שון. הוא היה נראה כל כך רע עד שקשה היה לאורי לזהות אותו בהתחלה. מפוצץ מכות. מלא דם. מטונף ומלוכלך. לידו היה מונח סיר קטן שעלה ממנו ריח נורא של צואה ושתן.
אורי ניסה לזוז. כל הגוף שלו דאב, ולא מילא את הפקודה. ניסיון התזוזה גרם לראש שלו להרגיש כאילו מישהו קודח לו חור בתוך הגולגולת. הוא נאנח ונאנק מכאב. ואז הוא ניסה לדבר.
"שון, מה קורה פה? איפה אנחנו? אתה בסדר?", שאל בקול חלוש וצרוד.
"אני בסדר", השיב שון. "אני פה כבר שבוע. אנחנו איפשהו בתוך היער. אתה הגעת לפני כמה שעות".
"איפה שירי וכץ"?
"אין לי מושג. לא ראיתי אותם מהבוקר. פעמיים ביום נכנס לכאן כץ ונותן לי לאכול", הוא אמר והפנה את מבטו אל עבר צלחת ריקה עם פירורים של לחם שזרוקה לידו.
"מה הם רוצים"?, שאל אורי וניסה שוב להרים את עצמו בכבדות. "הם עשו לך משהו"?
"לא עשו לי כלום", השיב, "חוץ מהסלע שכץ דפק לי בראש כדי להמם אותי ולגרור אותי לפה מחוסר הכרה".
"זה מה שהם עשו גם לי", אמר אורי ומישש את פדחתו.
"אני לא יודע מה הבני זונות האלה רוצים. איך מצאת אותי? היומן?"
"כן", השיב אורי. "בדקתי במאגרים שלי על שירי וכץ. ראיתי שהכול חרטה, מצוץ מהאצבע. הבנתי שקרה משהו. באתי לפה ישר".
"תודה", מילמל שון.
"אל תודה לי עכשיו", אמר אורי. "קודם שנצא מפה בחיים".
"אמרת למשטרה לאן אתה הולך"? שאל שון.
"רק אמרתי להם שאתה נעדר כבר שבוע", השיב. "ושאני הולך לחפש אותך. לא אמרתי להם איפה".
היהירות המטופשת שלו, חשב לעצמו שון.
"איפה החנית את הניידת"?
"מאחורי האוטו של השרמוטה הזאת, דנה מורג. זה כנראה השם האמיתי של שירי"
שון גירד את מצחו.
"יש לך איזשהו מכשיר איתור בתוך הניידת? יידעו למצוא אותנו כאן"?, שאל.
"יש מכשיר. אם אני לא אצור קשר תוך כמה שעות יתחילו לחפש אותי".
"אני מבין".
שון קם לפתע על הרגליים, שלף מפתח מהכיס ושיחרר את עצמו מהשרשרת.
אורי הסתכל עליו בתדהמה.
"שון, מה הולך כאן..?" , פלט איכשהו. "שחרר גם אותי".
שון חייך. "לא נראה לי".
"לכי תיפטרי מהניידת", הוא אמר לדנה שהופיעה בפתח הדלת. היא הנהנה ונעלמה.
"שון, אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?", שאל אורי בקול רוטט.
"תכף אסביר לך הכול. רק קודם יש לי שיחת טלפון לעשות".
הוא חייג איזשהו מספר.
"הוא כאן, והוא בחיים. תוציאו הודעה לתקשורת. ותעבירו את הכסף מיד לחשבון שסיכמנו", את המשפט האחרון הוא אמר בתקיפות, וניתק.
"שון, מה..?", ניסה אורי.
"שתוק רגע". אמר שון. "עוד מעט תבין הכול."

הוא יצא מהחדר. אורי שמע מים זורמים. אחרי כמה דקות שון חזר, נקי מכל האיפור הכבד ונראה רענן מתמיד. הוא לגם לגימה ארוכה מבקבוק שמפניה ושוב חייך אל אורי.
"אתה מוכן לשמוע את הסיפור של החיים שלך"? אמר לו.
"דבר כבר", השיב אורי.
"אז ככה. אתחיל מהסוף. אני הולך להיות בעוד כמה דקות בן אדם מאוד עשיר", אמר והתחיל לצחוק.
"אתה מוכן להסביר כבר במקום לפזר רמזים"? כעס אורי.
"סבלנות, ידידי הטוב. עוד זמן קצר תבין הכול".
אורי הביט בו ולראשונה הרגיש רגש של שנאה מבעבע בתוכו.
"לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מכתובת בקטאר. הוא היה בעברית, אבל בעברית קלוקלת, כאילו מישהו תירגם אותה בגוגל טרנסלייט או משהו. היה כתוב שם שהם יודעים מי אני. הם יודעים שאני גר בישראל. והם מציעים לי מיליון וחצי דולר עבור משימה חד פעמית שאעשה בשבילם".
"אתה חתיכת..", פתח אורי.
"חכה, ידידי הטוב", קטע אותו שון. "עוד לא שמעת כלום. בקיצור, נורא התעניינתי. אתה מכיר אותי. אוהב הרפתקאות", אמר שון, והיה נראה שהוא מתענג על כל מילה. אורי הביט בו בתיעוב.
"אז שאלתי אותם מה המשימה. הם ביקשו שנעבור למייל מוצפן. הסכמתי. במייל המוצפן הם כבר הסבירו הכול. הם ידעו איכשהו שיש לי חבר במשטרת ישראל, והמטרה היא פשוטה: לחטוף אותו. הם אמרו שיש להם עוד שני ישראלים בעסק, ושאני צריך להיות איתם בקשר כדי לתכנן את הפעולה. אמרתי להם שיעבירו לי עשרת אלפים דולר כדי להראות שהם רציניים. העבירו לי את הסכום לחשבון בגרמניה תוך כמה דקות".
אורי הקשיב קשב רב. "תמשיך", ביקש.
"יצרתי קשר עם שני האנשים האחרים שבעסק. דנה מורג ואסף בנימין. נפגשנו. הכרנו. והתחלנו לתכנן את המבצע. זה לקח לנו חודשים עד שהצלחנו לייצר תוכנית ראויה. חשבנו על כל מני דברים מטורפים. לסמם אותך בסם אונס, למשל. זה היה יוצר כל מני קשיים לוגיסטיים, אתה מבין, כמו לסחוב אותך. אתה הרי לא בחור קטן…" שון לקח אוויר והמשיך.
"היינו חייבים לעשות את זה במקום בו איש לא יחשוב לחפש אותך. במקום הכי הזוי ונידח שאפשר להעלות על הדעת. אחרי הרבה לבטים, הגענו למסקנה שהבקתה הזאת כאן, באמצע היער, היא המקום הכי מתאים. ונראה לי שצדקנו", חייך ברשעות. "איש לא יגיע לכאן, אורי".
אורי התפתל במקומו.
"אבל האתגר האמיתי היה להביא אותך לכאן. חשבנו על זה ימים ולילות. שכללנו את כל הנתונים. את זה שאתה שוטר, מוקף שוטרים, חזק פיזית, מאומן בדיוק למאבקים מן הסוג הזה. חשבנו על זה שלכל אחד יש נקודות תורפה. חשבתי מהן נקודות התורפה שלך. אני מכיר אותך מאז שהיינו ילדים בגן, אורי. ואני יודע את התשובה. יש לך נקודת תורפה אחת מרכזית: הטוב לב שלך. אני ידעתי, פשוט ידעתי, שברגע שאני אקלע לצרה – אתה תעזוב את הכול ותבוא לחלץ אותי. כזה מן חבר אתה. אבל יש לך נקודת תורפה נוספת, וחשובה יותר – הגאווה שלך, אורי. אני ידעתי שאתה תבוא לבד. בלי הגב של המשטרה מאחורייך. בלי שיירה של ניידות וצ'קלקות. רק אתה. להציל את המצב. כמו שאתה אוהב. ואפילו לא תטרח לעדכן מישהו לאן אתה הולך, עד כדי כך אתה בטוח שתסתדר בעצמך. מדהים כמה צדקתי, אה?"
דמעות החלו לזלוג מעיניו של אורי. אלו לא היה דמעות של כעס או של פחד. אלו היו דמעות של עלבון. שון פשוט פגע בו, במקומות הכי רגישים וחשופים שלו. לרגע קטן אפשר היה לראות חמלה בעיניו של שון. אבל היא נעלמה כהרף עין, והוא המשיך לדבר.
"אז זה היה הפיתיון שלנו. מצוקה חמורה, מצב חירום ואתה כבר תגיע, ולבד. השאלה הייתה איך לעשות את זה. היינו חייבים שזה יהיה אמין. אתה לא טיפש. היית קצין במודיעין בצבא. ראית הכול. היינו חייבים לעשות את זה הכי מתוחכם שאפשר, שלא יעלה בדעתך שמישהו מנסה למתוח אותך, או להונות אותך. אז בנינו עלילה. סיפור. ודמויות. רקמנו אותה לאט לאט ובזהירות. עד הפרטים הכי קטנים. כאן אני חייב לתת קרדיט לאסף. הוא באמת יצירתי, ויש לו מוח של סופר. היומן היה רעיון שלו. לקרוא לך לעזרה באמצעות יומן. מבריק. היה אפשר לקרוא לך לעזרה בדרכים אחרות, כמובן, כמו לטלפן אלייך וללחוש "הצילו", או לצרוח, אבל זה היה הופך את העניין ליותר מדי תיאטרלי ומועד לתקלות, ואף אחד מאיתנו לא שחקן".
"אז למה היה נחוץ הרומן עם שירי?", קטע אותו אורי.
"אז ככה. זה דווקא היה רעיון של דנה. היינו צריכים לחשוב על תסריט מספיק אמין שיוציא אותי מהבית ויגרום לי להיכנס לצרה צרורה ביער. אני הרי בחור שקול, מחושב, מיושב בדעתי. לא היה סביר בעינינו שאלך לאיבוד ביער סתם כך, באופן מקרי. אתה היית עולה על זה שמשהו פה מסריח. לא, היינו זקוקים לטריגר משמעותי בחיים שלי שיגרום לי לצאת להרפתקה מסוכנת. ואיזה טריגר יותר מתאים מאשר אהבה עיוורת?" שון שוב עצר, נתן למילים להדהד בחדר ואז המשיך בשטף.
"אז החלטנו שאני אתאהב במישהי מעל הראש. אתמסר אליה באופן טוטאלי. אתמסר אליה כל כך שאשאר גם אם אדע שהיא חולת נפש. אתמסר אליה כל כך שאשתף איתה פעולה בטירוף שלה ואלך איתה ועם הפסיכיאטר שלה ליער באמצע הלילה כדי לחפש רמזים לאיזו פגישה מסתורית. ידעתי שזה אמין. אתה הרי מכיר את הסיפור שלי עם ההיא הישנה, המיתולוגית, ויודע עד כמה אני זקוק לאהבה חדשה בחיים שלי, באופן כמעט נואש. זה היה יותר מאמין שאפול בפח". שון דיבר בלהט ואורי לא עצר אותו. שתה בשקיקה כל מילה.
"ידענו שיש לך גישה למאגרי מידע גדולים, ואחרי שתקרא את היומן אתה דבר ראשון תחפש פרטים על הפסיכית ועל הפסיכיאטר שלה. אז נתנו להם שמות שלא קיימים, כדי שתחשוב שהם שיקרו לי בהכול ותהיה בטוח שהם הרעים בסיפור. ידענו גם שתפנה לאתר ההיכרויות, אז הקמנו שם משתמשת פיקטיבית בשם שירי, והיינו מוכנים להודעה ממך עם התשובה הכי חשודה בהיסטוריה האנושית: "אני לא יודעת על מה אתה מדבר".
אורי הביט בו בעצב, וניסה להבין איך זה יכול להיות. שון, החבר הכי טוב שלו. איך הוא מסוגל לעשות לו את זה? ככה בלי להניד עפעף, בלי נקיפות מצפון. מדהים כמה מעט אנחנו יודעים על האנשים הכי קרובים אלינו. אורי, שמתעסק באנשים רעים לפרנסתו, לא האמין בסיוטים הכי גרועים שלו שאחד מהרעים נמצא לו ממש מתחת לאף כל השנים האלה. בגידה, זאת פשוט בגידה, ושום דבר שיקרה מעכשיו לא ישנה את זה. בגידה בו, בגידה בחברות שלהם, וכמובן – בגידה במדינה. המחשבה הזאת החזירה אותו למציאות, והוא רצה לדעת כמה שיותר, וכמה שיותר מהר.
"רק דבר אחד אני לא מבין בתוכנית המבריקה שהגיתם", אמר אורי לאט.
"כן, בוא נשמע. גבירותיי ורבותיי, יש לנו שאלה בקהל. מה אתה לא מבין?", ענה לו בזלזול.
"אחרי שכבר הצלחתם להביא אותי ליער, והיממתם אותי עם האבן ואיבדתי את ההכרה וקשרתם אותי פה…בשביל מה הייתה שאר ההצגה? למה היית קשור לידי ועם כל האיפור הזה על הפנים?"
"האמת, אורי, ציפיתי ממך ליותר. בכל זאת, שוטר במשטרת ישראל. לא מלמדים אתכם שם היגיון טקטי?" שאל שוב, בזלזול עמוק.
"דבר כבר".
"בסדר אורי. אני אסביר לך לאט כדי שתבין. אני הייתי מוכרח לתחקר אותך, אתה מבין, למען הצלחת המשימה. לברר אם באת לבד, או שיש לך גיבוי. לברר איפה החנית את הניידת. לברר אם יש לך מכשיר איתור בניידת. אתה לא היית עונה לי על כל השאלות החשובות האלה אם לא היינו יושבים באותה סירה. גם בעינויים לא הייתי מוציא את זה ממך. או שפשוט לא היית אומר לי את האמת. אבל ברגע שסיפקת לי את האינפורמציה הרלוונטית, ירד המסך על הבמה ונגמרה ההצגה".
אורי פשוט ישב שם, נבוך, מסכן, חסר אונים. החבר הכי טוב שלו חטף אותו לאיזו בקתה באמצע יער תמורת בצע כסף, ועכשיו הוא גם עושה ממנו צחוק. אורי התפלל שהסיוט הזה הולך להיגמר בקרוב.
"יש למישהו בקהל שאלות נוספות"? שאל בגיחוך. "אולי אתה שם בסוף? כן אדוני! מה? מה אתה שואל?" הוא סימן עם היד על האוזן שלו כאילו מבקש להגביר את הווליום. "מי אלה החברה מקטאר, אתה שואל. הוווו. שאלה שאלתית הבאת לנו פה. שאלת המיליון! תרתי משמע!" הוא הצחיק את עצמו, ולכמה רגעים הוא פשוט צרח מרוב צחוק, בשיגעון מוחלט.
אחרי דקה של צחוק מוטרף, הוא ניסה להתעשת. הוא השתעל, כחכח בגרונו ואז המשיך: "החברה מקטאר. אז ככה, האמת, שאין לי מושג מי אלה. אני לא יודע אם זה איראן, חיזבאללה, חמאס, דעא"ש או סתם כמה ערבים משועממים שרוצים להעביר את הזמן בכיף. זה גם לא ממש מעניין אותי. התפקיד שלי נגמר כששלחתי להם סרטון שלך מחוסר הכרה פה. תוך כמה דקות אני אמור לקבל סמס מהבנק בגרמניה שמיליון וחצי דולר הופקדו בהצלחה. ואז, אסטה לה ויסטה, בייבי", הוא המשיך לחייך מאוזן לאוזן.
פתאום נפרצה הדלת. דנה מורג ואסף בנימין פרצו פנימה בנשקים שלופים וכיוונו אותם על שון. "ידיים מאחורי הראש, שון", אמרו בתקיפות.
"מה?", צחק שון. "זאת בדיחה?"
"לא, זאת לא בדיחה. ידיים מאחורי הראש, עכשיו", צעקה דנה.
"תגידו מה עובר עליכם"?
דנה ואסף הסתכלו אחד על השני ודרכו את הנשק.
"אוקיי, אוקיי, תירגעו", אמר שון, ושם את ידיו מאחורי ראשו. "אתם מוכנים להסביר לי מה קורה פה?"
אסף התקרב אליו ושם שני אזיקים על ידיו.
"שמשון אוחיון, אתה עצור בחשד לבגידה במולדת".

כעבור שבוע, הכותרת הראשית ב- YNET

"הותר לפרסום: סוכלה פעולת חטיפה של שוטר ישראלי בידי אזרח ישראלי בשירות איראן. משמרות המהפכה באיראן יצרו קשר בדואר אלקטרוני עם אותו אזרח והפכו אותו לסוכן תמורת הבטחה למיליון וחצי דולר באם המשימה תושלם בהצלחה. גורמי מודיעין ישראליים ניטרו את המייל המוצפן וזייפו את המשך ההתכתבות עם אותו אזרח, שחשב שהוא חובר לשני סוכנים ישראליים נוספים ובעצם חבר לשני אנשי שב"כ. אנשי השב"כ שיתפו איתו כביכול פעולה במזימתו עד להפללה עצמית מוחלטת. מעצרו הוארך ב-10 ימים. לכל המעורבים בפרשה שלום".

הסוף