היער הנעלם – לכל אוהבי מסתורין וסוף עם מתח כנסו

אנשים שואלים עליו, אנשים מספרים שמועות על זה, אנשים מסוקרנים מזה, ואנשים מדברים על זה.
אבל רק מעטים מהאנשים האמיצים ביותר, לא שואלים על זה, אלא קמים והולכים לראות את זה.
אבל עוד לא נולד האדם שהיה מספיק אמיץ, כדאי להיכנס לשם.
עד אותו יום שטוף שמש, שג׳ייק הכריז שהוא הולך ליער, ליער המוות.
משפחתו כבר התחילה, להתאבל עליו, מכריו בכו עליו, ושאר אנשי העם, בירכו אותו לדרך צלחה.
ג׳ייק נכנס ליער, שרק חרב אוכל ובקבוק מים לצד גופו, וחולצתו הלבנה לא תישאר כך לזמן רב.
הוא נכנס בצעדים איטיים ליער, צעד אחר צעד ברחש מפעים לב.
האדמה היתה בוצית ומלאה בגופות טרף, השמיים היו אפרוריים וקרירים, והאוויר היה סמיך וקשה לנשימה.
אפשר היה לשמועה את קולות כנפיהם של העטלפים, המכוונים את דרכם למצוא טרף קל.
אפשר היה לשמועה, את החול הטובעני מתבעבע ברחבי היער, ואת העצים חסרי העלים, מתנוענעים בקצב הרוח הסמיחה החולפת.
עקבות חיות טרף, חותמות את המשך היער ואפשר היה לראות, שהם מחפשים ארוחת ערב.
לרגע ג׳ייק הרגיש חרטה, ורצה לחזור לביתו ולמשפחתו, אך כבר היה עמוק בתוך היער. עם רדת החושך, היער נהיה מפחיד יותר ויותר.
כבר אי אפשר היה לראות כמעט את המשך היער, קולות חיות הטרף רק גברו וגברו, ורחש העצים המתנוענעים ברוח רק המשיך והמשיך.
ג׳ייק טיפס על עץ, ואכל ארוחת ערב מתוך קופסת שימורים קרה כהלילה.
אחרי ששבע ובטנו כבר לא התחננה לאוכל, מצא מקום קטן לנוח בו, וחשב לעצמו ״כל מה שצריך לעשות זה לשרוד פה לילה, ולאחר מכן אני נחשב לגיבור״ ממחר אני ייחשב לגיבור.
עם עלות השחר ג׳ייק קם קופיפים הרעבים לאוכל, זה כבר לא נראה לו כזה מפחיד, מה שנותר לו זה רק לחזור לעיר.
הוא אכל ארוחת בוקר מקופסת שימורים, שכבר הספיקה להחליד אמש.
והתחיל ללכת לכיוון תחילת היער, אך ברגע שבא לצאת מהיער.
היער נעלם, כאילו אף פעם לא היה קיים, לא היה שום זכר ליער או לג׳ייק.
ורק אז הבינו אנשים, למה אף אחד לא העז ללכת לשם.
זה לא סתם יער, זה יער מיוחד, זה יער עם רצונות משלו, ברגע שמישהו דורך בו, היער מחשיב את אותו האיש האמיץ לעצמו.
הוא לא יוכל לצאת מהיער לעולם, אך היער שומר על האיש, הוא הגן על ג׳ייק בלילה מחיות טרף, הוא פינה לג׳ייק מקום לנוח בו.
וברגע שהאיש מנסה לצאת, היער נעלם עם אותו האיש לתוך לב האוקיינוס, ורק אחרי אלפי שנים חוזר היער לקחת עוד שבוי, שיישאר עם היער לעולמים…