הילדה במסדרון ארוך ואפל.

השקט מחריש.
איך הילדה הגיע למסדרון ארוך ואפל.
ניצוצות אור מתפזרים מידי פעם.
האפלה קוראת לה , "בואי,תכנסי לתוכי" , בקול מפתה מתמיד.
והילדה נמשכת,זה חזק ממנה,והיא חלשה.
היא הולכת בעקבות הקול שממשיך לקרוא לה לבוא.
כמו נרקומן בקריז על הסם שלו,היא הולכת בואי הקול משאיר הד בראשה.
והיא נופלת על ברכיה.
צחוק רשע נפלט מהחושך.
"ילדה טיפשה! תמיד היית כזאת."
היא נישכבת,היא לא יודעת על מה,על רצפה אולי? סלעים? אדמה.
היא שוכבת ללא תנועה,נעטפת ומחבקת את עצמה.
והקול מחבק אותה גם.
"אני אוהב אותך",אומר בקול של אוהבה.
אחרי זה הוא צוחק בצחוקם של הילדים,שצחקו על התספורת שלה בכיתה ב.
"ילדה טיפשה",בקול של המורה שלה.
"למה עשית את זה",בקול של הפסיכולוגית שלה.
הקול מלטף את ידה,והיא מצתמררת:"זה רק אני אהובתי,רק אני."
הדמעות זולגות ממנה בשקט.
האור נדלק.
והיא בחדר ענק,גבר עם חליפה לבנה ובלוק עם נייר יושב על כיסא מולה.
"אני חושב שזה דיכאון,לא בעצם אולי שיגעון?"
"אני לא משוגעת",לוחשת הילדה.
"את לא? אני בספק",אומר בקול נמוך.
החדר מתחיל להתפורר לאט לאט,והיא מוצאת את עצמה על המיטה שלה בחדר של עצמה.
"בוקר טוב!"