היום שבו || פרק כפול

השעה הייתה מאוחרת. דורי הרים מבט אל שעון הקיר, אחת וחצי בלילה.
בדרך כלל בשעות כאלה הוא ישן. ישן – ובאמצע החלום השני.
אבל הפעם הוא לא הצליח להירדם, כאילו משהו חייב אותו להישאר ער.
כשניסה לעצום עיניים משהו מיד גרם לו לפקוח אותן בבהלה.
או תקתוק השעון המלחיץ, או רעש הרוחות המאיים, לפעמים גם התנועות המבהילות של חתולו יוּקי, שישן לצדו. אפשר לומר שמלכתחילה הוא היה מפוחד. הלב שלו פעם במהירות, והוסיף לפעום בכל פעם שהיה נדמה לו ששמע צעדים. וככל שלבו פעם מהר יותר, כך שמיעתו התחדדה, וכל רעש חרישי הוסיף לפחד ששיתק את גופו. המעגל הזה, -נשמע רעש, פעימות הלב מאיצות, שמיעתו מתחדדת ונהיית רגישה יותר לרעשים…- גרם לו להרגיש כאילו לבו עומד לצאת מבית החזה בכל רגע נתון. לא ככה אמור להיראות הלילה שלו. בדרך כלל הוא נרדם כבר בעשר, כי הוא מפחד להישאר ער בשעות הקטנות של הלילה. זה מעורר אצלו מחשבות מפחידות. אבל הפעם הוא שכב במיטתו מתנועע בחוסר נוחות, ורעד באימה.
דורי הוא ילד פחדן, לכן כל דבר שאמר נלקח באי רצינות. כשהיו הוא וחבריו צועדים ברחוב היה אומר:
"אני חושב שמישהו עוקב אחרינו!", והם תמיד היו עונים:
"דורי, תפסיק להיות כזה פחדן! הכל בסדר, אין מה לדאוג!". וכשדורי היה נחוש בדעתו היה מתעקש:
"שכה אחיה, אני לא משקר! שמעתי צעדים!", וכבר היה אוחז בכתפם בדאגה.
אף פעם לא היו מאמינים לו, כי אף פעם לא היה במה להאמין. תמיד בסוף התגלה שהרעש, הצליל, הקול או התנועה, היו ממנו עצמו. או מאנשים תמימים ברחוב שרק צעדו את אותה הדרך. אף אחד אף פעם לא רדף אחריו, אף אחד לא עקב אחריו או עמד לחטוף אותו, אבל הוא תמיד הרגיש כאילו כן. וגם עכשיו, כשחיבק את יוקי בזרועותיו הרוטטות, הוא הרגיש כאילו כן. לפתע שמע צליל חרישי מהסלון. רעש אמיתי, שלא נמצא בתוך ראשו. ועוד קול. ועוד נקישה.
'אני לא הוזה! מישהו נמצא בסלון!' נבהל דורי. הוא קם ונשם עמוקות. הוא חייב להירגע. הוא חייב להשקיט את לבו, פן ישמע האדם ויבוא לקראתו.
'אוקיי,' חשב דורי, 'אני מוכן לבדוק מי שם…'
הוא קם וצעד לכיוון הסלון באטיות ובחשש.
'אם זה יהיה גנב, אני אצעק. ואם הוא יהיה חמוש, אני אברח. ואם הוא יקלוט אותי וירוץ אחריי, אני… אני….' דורי לא הצליח למצוא דרך מילוט ממקרה שכזה.
'עליי לקחת איתי טלפון, כך אוכל להתקשר למשטרה' החליט. הוא חזר לחדרו ולקח את הסלולרי שלו. היה לו 20%, אבל זה בדרך כלל מספיק לשיחה אחת. ושיחה אחת זה כל מה שהיה צריך.
הוא שב אל כיוון הסלון, התהלך במסדרון הבית ופנה שמאלה, ושוב שמאלה. הוא עמד בפתח הסלון.
הוא לא דמיין, עמד שם מישהו. והמישהו הזה היה הרבה יותר נורא מכל מה שתכנן בראשו.
האדם שדורי ראה היה לבוש שחור, מהרגליים –נעליים שחורות, גרביים שחורים, מכנס שחור- ועד הראש –חולצה שחורה, כובע גרב שחור שכיסה את כל פניו-. היה אפשר לראות רק את זוג עיניו הירוקות ואת שפתיו הוורדרדות, שהחושך כיסה באפור. הוא היה גבוה ורזה, והוא אחז בידו בשק שחור.
'בטח השק מיועד לכל הדברים שגנב מאיתנו!' חשב דורי בבהלה. האיש הרים את אחת התמונות משידת העץ. הוא הביט בה בשתיקה ובריכוז. זו הייתה התמונה המשפחתית האהובה על דורי. עיניו של האיש עברו על פני הדמויות שבתמונה. אימא של דורי –ענת, אבא של דורי- אבי, אחותו הגדולה של דורי – מאיה, ודורי עצמו. דורי לא יכול היה להבחין בנשק כלשהו, אבל הוא לא היה בטוח שאין אחד כזה. האפלה ששררה בחדר בשילוב בגדיו השחורים של הגנב, הקשתה מאוד על דורי. הוא הבין שאין ברירה, הוא חייב להזעיק את הוריו או לפחות את אחותו הגדולה, ובמהרה גם להתקשר למשטרה. הוא הסתובב והחל לצעוד לכיוון המסדרון, שבו היו כל חדרי השינה.
"שלא תזוז עוד צעד אחד, דורי. אני חמושה" נשמע לפתע קול נשי.
"מה?" דורי לא הבין מה קורה, שכן לפני רגע ראה בחור גונב בסלון, ועכשיו משוחחת עמו בחורה. הוא היה מבועת, ולא זז אפילו צעד אחד.
"ילד טוב…" לחשה הבחורה. דורי לא ראה מה היא עושה, כי עמד עם גבו אליה. לפתע הרגיש שמשהו נוגע בו. יד. משכה אותו היד לאחור והוא מצא את עצמו קשור בתוך שק שחור. אותו שק שחשב שמיועד לחפצים יוקרתיים, ולא לילדים מסכנים.
"איך את יודעת את שמי? מה את רוצה ממני? הצילו!" בכה דורי. בלבו. מכיוון שהיה משותק מפחד, לא הצליח להוציא אפילו מילה אחת מפיו. הוא נשכב בתוך השק.
פתאום התחיל להיות לו קר. הם מחוץ לבית.