היהלום שבכתר- פרק א': סוג של חטיפה.

העובדה שהם עמדו שם, מחובקים ושמחים, כאילו לא ראו זה את זה שנים, הפיכה בי כעס. הרגשתי שכול עורק ווריד בגופי הולכים להתפוצץ מרוב זעם. עייני וידיי עקצצו, הפחד והקנאה דרמו בעורקיי כמו דמי שלי. הרצון בוא ולהרוס להם את הרגע גדל מרגע לרגע, מפתה אותי יותר ויותר כול רגע שני נשארת באותו המקום.
ולחשוב שהוא זה שהביא לי את הבונבוניירה לשולחן, לחשוב שהוא זה שהביא את הפרחים האלו אל התא שלי. הסתכלתי על הידייםש לי, שאחזו במין חיבוק מגונן את שניי הדברים האלו. הפרחים האורודים נרוא לי פתאום מתוקים מידי, למרות שבבוקר הם היו הדבר הכי חשוב לי איי פעם. והבונבויירה? לא העזתי לפתוח אותה, רציתי לפתוח אותה… איתו. לשבת תחת לעץ ביום נעים זה, לאכול שוקולד, לדבר ולהתחבק.
ועכשיו אני רואה אותם מתשקים.
בנהמה כעוסה זרקתי את שניי הדברים האלו אל הרצפה. פניהם הסתובבו אליי בהפתעה, היא גיחכה, מבינה מה קרה, ומהדקת את אחיזתה סביב חולצתו הצמודה, שהדגישה כול שריר בגופו. הוא לא הבין מה קורה, מסתכלכ עלייב מבט של כלב מבולבל. ואז נועץ מבטו בפרחים שנזרקו בזה הרגע על הרצםה המלוכלכת. רציתי לדרוך עליהם, לצרוח ולעוף משם. אבל משום מה רגליי לא רצו לזוז. הרגשתי איך עייני מתמלאות בדמעות, דמעו חמות שנפלו כפנינים על הרצפה, בקול פעמונים חלש, שנשמע כמו צחוק חרישי ולועג. לא. ידעתי שנאי לא אכנע למטומטמת ולמפגר האלו.
"אתה דפוק תגיד לי?" צרחתי בכול גרוני. מנסה להסיט אותו מעוד נשיקה מאת תשוקה מפרתף אלייה רציתי כול כך להתקרב. נעצתי מבט בבונבוניירה הארדומה בצורת הלב, שעכשיו, נשאהר פתוחה ועזובה על הרצפה, ומסביבה שזורים שוקולדים בכול מיני טעמים. קימצתי את אגרופיי ולקחתי את הפתק מהרצפה."אני יודעת שאתה מי שהשאיר לי את הדברים האלו!" הלכתי צעד קדימה במין זעם, גופי רד כולו, מפחד, מהשפלה, מכאב, מצער. קבוצות של תלמידים החלו להתאסף מסביבינו. נועצים מבטים ומגחכים עליי. עליו, על כול אחד! לרגע הרגשתי שלא אכפת לי בשונה מתמיד. לרגע ההרגשתי אנוכית ואמיצה. שונה. דחפתי את הפתק המאמץ רב אל פרצופו, נועצת בו מבט מלא כעס.
לאחר כרג של שקט, הוא נעץ מבט ברצפה, המהם ואז צחק בקול גדול. "זה ממש לא אני! למה נראה לך שאני אכתוב את זה! גם דרך אגב…. קוראים לי בן ווסט. ב"ו ולא ו"ב!" הוא צחק בלעג, חובקת בידו האחת את אותה הנערה, ובידו השנייה מוביל את שאר התלמידים אל מחוץ לבית הספר. כאילו מכריז שזה נגמר. הצחקוקים עברו, האפלה צללה על מסדרון בית הספר, ואני צנחתי על הרצפה.
הפרחים עטפו את ראשי, ולקחתי שוקולד קטן מהבונבוניירה ולעסתי אותו בשקט נותנת לדמעות לצאת החוצה בשוויוון נפש. אבל הן לא. תהיתי איך בדיקו יכולתי להאמים לדבר כזה, איך יכולתי לשקוע בפנטזיות ובחלומות, להיות כזו מטומטמת!
אבל הדמעות לא יצאו,
ר' שכבתי על הגב ללא יכולת לעשות דבר. מסתכלת על התקרה.
עד שיד שחורה כיסתה את פי ולא נתנה לי לנשום.