היהלום שבכתר- פרולוג

הוא התיישב על הרצפה הקרה בתסכול. כול מאמציו הנואשים עד עכשיו לא הניבו ולו פרי טרי אחד. הכול נרקב ונפל אל התהום של הכשלון. לא משנה כמה פעמים הוא ניסה למנוע את זה, זה רק הגביר והעצים את העניין. רק הפך את הכול לסיבוך הרבה יורת גרוע. העובדה שהוא תקוע במקום הזה שיגעה אותו. עיניו רצו על הקירות הרקובים והמתפוררים, האור נפל רק על מקום אחד בחדר הקטן, הסגור בסורגים צפופים, כך שכול החדר נראה כחול. האיש התחיל ללעוס את שרוולו הנבול, היה לו מין הרגל כזה עוד מהימים בהם הוא ראה דשא, ולא רק ברזל, אלא גם חיים אמיתיים. ולא זריונות בהם מי יודע מה נמצא שם. השרוול צנח על הרצפה. הקור חדר אל תוך עצמותיו של האיש. הוא הרגיש איך מוחו מתערפל. הידיעה שלא נשאר לו ולה זמן כמעט… הציקה לו יותר מכול דבר אחר שהרס לו את חייו שאותם נתן לה. הוא הסתכל בכעס על האור שריצד על הקיר במין דוגמא של פרח. לאחר כמה שניות אותו עיניו של האיש. הוא רץ במהירות אל האזור עליו ריצד האור. הוא לחש כמה מילים לא מבונות ותוך הרהורים ומלמולים התחיל ללחוץ על האבנים עליהן ריצד האור. צורה של מין כוכב נתבעה בקיר. הוא ידע שלמרות כבר ניסה זאת ולא הצליח. הפעם זה לא יהיה כישלון. במהירות סובב שתי לבנים פנימייות במרכז הכוכבד, שלוש לבנים יצאו מתוך הקיר ויצרו שלוש מדרגות שהובילו אל התקרה. האיש לא ידע מה לעשות. כלומר הוא דיע שמפה הוא כבר יודע שהוא יוצא מהמקום המטומטם הזה. הוא יודע שמעכשיו הוא יכול לעשות כול דבר.
אבל הוא לא ידע עם לבכות או לצחוק. כי את הבכי והצחוק הוא השאיר מאחורי הסורגים. השאיר אותם בעולם חיי. עולם מלא. הוא גילה שעכשיו הוא אדיש. פרצופו אומלל וכמעט וחסר הבעה. עיניו חסרות ברק, שיערו כבר לא השיער הבלונדיני הבהיר שהיה פעם, אלא חום מלוכלך וחסר צבע כמעט. שעיניו הירוקות והגדולות כבר התקמצו והפכו לחסרות צבע. שלושית המים שנקוותה ממי הגשמים מתחת לחלון, הראתה לו עד כמה הוא לא מוכן לעולם שבחוץ. למרות שהוא ידע שלועלם לא יהיה מוכן…
הוא לחץ בעצב על שלושת הלבנים בפנים הכוכב, והול נעלם. הוא חזר לשבת על הרצפה ולכרסם את שרוולו השני, בפעם הראושנה זה שנים, הוא בכה.