הטבעת חלק א

בפעם הראשונה השבוע, היא זהרה. הטבעת. נמאס לי ממנה! את טבעת האבן שקיבלתי בירושה מסבתא ממש שנאתי. אבל לא הייתי מסוגלת להוריד אותה מהאצבע. זה לא היה ביכולתי. ברצינות. בשנה האחרונה היא הפחידה אותי. היא זוהרת ומשמיעה קולות. היא מדברת אליי. אני נשמעת ממש מפגרת אבל אני רצינית. "את שלי. אני ישתלט עלייך."
הנה היא מתחילה…
"עוד מעט את תרצחי את כל חברייך!"
אני מגלגלת עיניים. היא זוהרת כל לילה, מספרת לי שטויות. הפסקתי להאמין לה.

——-

"לא!!!!" צעקה חזקה נשמעה בבית הקברות. הצעקה בקעה מפי.
"תרדי ממני טבעת מטופשת!" הטבעת באמת השתלטה עליי. מדי פעם זה תקף אותי. זה כאילו שצפיתי בעצמי מן הצד. נהפכתי לילדה רעה. קיללתי, התחצפתי, הרבצתי, זילזלתי. זה לא אני! זאת הטבעת! אבל אף אחד לא מאמין לי. לפני שתי דקות בדיוק הייתה לי התקפה כזאת. רצתי לבית הקברות. יותר נכון הגוף שלי רץ. התחלתי לחפור בקברים. בקבר של סבתא שהורישה לי את הטבעת. היא הייתה חולת נפש. לפחות ככה חשבו. אני לא חשבתי ככה. אולי זאת הטבעת… צמרמורת עברה בגבי. בקבר של סבתא הי פתק –
"נכדתי היקרה,
אני מעדיפה להתאבד מאשר לתת לך טבעת זו.
אבל זה מאוחר. היא השתלטה עלייך וחוללת את קברי. זה הצעד הראשון. אחר כך את תתחילי לרצוח, להרוג. יכלאו אותך בבית משוגעים. גם אני עברתי את זה. אל תתני לזה להרוס אותך! תילחמי! את חזקה! כדי לדעת איך להלחם בטבעת עלייך לחקור. ומהר.
נשיקות, סבתך המנוחה."

אז זה אמיתי?
הטבעת הזו .. השתלטה עליי? לנצח?
דמעות עלו בעייני.

שוב בכאב החל. ואז צפיתי בעצמי הפרועה צועדת לעבר סמטה חשוכה, קונה סכין, ומחפשת קורבן.
ניסיתי להלחם. להאבק, להרביץ לעצמי, לעזוב בשקט את הסכין. אבל יכולתי רק לחשוב ולצפות.
לצפות בזמן שאני רוצחת אדם חף מפשע בשביל ההנאה בלבד.