בחקירה

היא נכנסה לחדר, ונראתה מודאגת במיוחד. היא ניסתה שלא ליצור קשר עין. "שלום לך אדוני החוקר" היא מלמלה. "שלום גברת" ענה החוקר בנימוס. היא התיישבה על הכיסא. הייתה זו אישה צעירה, בת 20 או קצת יותר, שיערה היה בלונדיני.
"ספרי לי על עצמך" ביקש החוקר.
"אני בת 24. אני לא יודעת למה אתם מאשימים אותי ברצח הזה של בעלי… אדוני החוקר, אני לא אשמה! תשחרר אותי, ונעשה כאילו שזה לא קרה מעולם. כדאי לך!" ניסתה הבחורה לשכנע אותו, אבל זה לא עבד. "תשתקי!" ענה החוקר בתוקף. הגברת השפילה מבט. היא התקשתה להבין את המצב בו היא נמצאת. היא הייתה מבולבלת.
"ספרי לי מה את ראית באותו הערב" ביקש החוקר.
"אני ישבתי לי בסלון הבית, ואז נכנסה ביתו מנישואיו הקודמים. נערה צעירה. היא התיישבה לידי, ונראתה מפוחדת. שאלתי אותה מה קרה. היא סיפרה לי שהיא עשתה משהו רע, לא כל כך הקשבתי לה. היא במילא לא סיפרה לי מה היא עשתה. שאלתי אותה מאיפה באה. היא אמרה שזה לא ענייני. חשדתי בה מאוד. ישבנו כך בערך שעה. בסוף היא רצה לחדרה, שמעתי משם קול בכי. נכנסתי לשם, אקדח היה מונח על הרצפה. שמתי לב, שבעלי לא בבית כבר הרבה זמן, 5 שעות לערך. אחר כך הבנתי. כנראה שהוא נרצח… ירדתי במדרגות הבית, נכנסתי לחדר הכביסה. הגופה של בעלי הייתה מוטלת שם, טובעת בנהרות של דם. מיד הזעקתי משטרה. את הילדה שלחתי לסבתא שלה. השוטר לקח את האקדח, ובחן את טביעות האצבע. הוא רשם כל מיני דברים באיזה פנקס. רציתי רק לדעת של מי הטביעות. חשדתי בילדה. רציתי שהיא תעוף כבר, חששתי ממנה. השוטר הסתובב ברחבי הבית. אחרי שעה, הוא הלך, ושלח אותי לכאן." סיפרה האישה. החוקר הקשיב לכל מילה שלה ברצינות יתרה. לבסוף הוא הנהן ואמר: "אני מבין שאת חושדת בילדה. איזה אינטרס כבר היה יכול להיות לה?" האישה הסמיקה במבוכה. "תבין, היא תמיד שנאה אותי, ומאביה לא היה לה אכפת. היא גרה עם אימה ברוב הזמן. היא לא ילדה טיפשה. היא יודעת בדיוק איך לגרום לי סבל. היא ידעה שבעלי אהוב עליי יותר מכל, והשתמשה בזה נגדי." החוקר ביקש שתיקרא לילדה. הילדה נכנסה לחדר, הזיעה כולה ורעדה (בצורה מחשידה ביותר). "אני לא עשיתי כלום! זאת האישה, תודי בזה כבר!!! היא שונאת אותי. היא הפלילה אותי, אתה לא מבין?! אני אהבתי את אבא שלי!!! את מטומטמת! את הרגת את אבא שלי!" הילדה צעקה, וגרונה נחנק מדמעות. החוקר ריחם עליה. "תירגעי" הוא אמר לה. "אני דורשת פיצוי!! היא צווחה. החוקר החליט לפנות לפוליגרף. הילדה ראשונה. "מה שמך?" "אריאל דגני" חיובי. "בת כמה את?" 13 וחצי" גם זו אמת" את רצחת את אבא שלך?" "אין תגובה" הילדה ענתה תשובה מפתיעה. הם עזבו את הפוליגרף. "ספרי לי מה את ראית בערב ההוא". הילדה התחילה לספר. "חזרתי הביתה מחברה. נכנסתי לחדר הכביסה וראיתי שם את הגופה המדוברת. נבהלתי! הלכתי לסלון, והתיישבתי לידה. היא התחילה לחקור אותי, בצורה מוזרה. אחרי כמה זמן הלכתי לחדרי, והיה שם אקדח מונח על הרצפה! התחלתי לבכות. היא נכנסה לחדר שלי וראתה את האקדח. היא הלכה, ושמעתי צרחת אימה, כנראה מחדר הכביסה. היא גילתה את הגופה. נזכרתי שאבא כבר מהבוקר לא בבית. היא הזמינה משטרה שתחקור את העניין, חשתי הקלה. היא שלחה אותי לסבתא שלי בינתיים." הילדה סיפרה. "אני לא מבין…" אמר החוקר בבלבול "אף אחת מכן לא אשמה?" הוא נראה לחוץ. "היא אשמה!" כל אחת מהן צעקה והצביעה על השנייה. "רגע!" צעקה האישה "שתינו שכחנו לציין פרט חשוב נורא! היה בבית יותר מוקדם חבר של בעלי, הלכתי לקניות, וכשחזרתי הוא לא היה שם. אחרי זה קרה כל מה שקרה." "תביאו אותו לחקירה" ביקש החוקר. הוא הגיע. "ספר מה אתה ראית באותו היום, אין לי זמן" ביקש החוקר. "מוקדם יותר באותו יום הלכנו אני והוא לפגישת עסקים שבסופה חזרנו לביתו. בדרך, הוא חשב מחשבות אובדניות על כך שלא מגיע לו לחיות, ושנמאס לו, הוא סיפר לי ש.. שהוא בגד באשתו… אני מצטער! כשהגענו אני הלכתי לשירותים. פתאום שמעתי קול ירייה. חיפשתי בכל הבית. לבסוף מצאתי את הגופה בחדר הכביסה. לקחתי את האקדח, וזרקתי אותו בחדר אקראי, כנראה שזה היה החדר של אריאל. ברחתי משם." סיפר האיש. "הוא התאבד?" שאל החוקר "אני חושב שכן. לא נעשה כאן שום רצח" "אני מבין…"אמר החוקר. "הילדה התחילה לבכות, וחיבקה את האישה. החוקר הורה להם ללכת. "רק לפני שתלכו…" "מה?" שאלה האישה "מה שמך?" "הלנה" ענתה האישה והלכה. כך הסתיימה הפרשה.