החיפושים פרק 1+2

החיפושים (ספר ההמשך לגואלים)
פרק 1
נ.מ אמילי
"בוא כבר!" אני צועקת לעברו כאשר הוא נשאר מאחור ומתחיל עם בנות בטיפשות. לפעמים אני שונאת את אח שלי.. יש לו שיער שחור וחלק מרוח בג'ל ומגולח בצדדים. שפתיו דקיקות והוא יחסית שרירי.
"חכי אני עוד שנייה אתפוס אותך ו.." אמר כשאר הוא מסטול ובקושי עומד על הרגליים מיד עצרתי אותו מלהמשיך לדבר. "כן אני מצטערת הוא שתה הרבה.." התנצלתי בפניי הנערה ולקחתי אותו הביתה
"מה יש לך פיטר?!" צעקתי עליו,
"היי אני רק מנסה ל.." הוא אמר ונפל על זרועותיי, גלגלתי את עיניי והתחלתי לגרור אותו הביתה, לבסוף הגענו ונזרקתי על הספה כאשר הוא שוכב על הרצפה ומתעטף בשטיח כמו שמיכה. לקחתי את הטלפון והתקשרתי למספר היחיד שיכול לעזור לי עכשיו,
"היי." אמרתי, משכתי באפי וחיכיתי שג'ולין תענה.
"היי, מה קורה?" היא אמרה בקולה הרגוע,
"יש מצב את קופצת אליי, פשוט אח שלי כאן שיכור ומשעמם לי.." אמרתי והבטתי בשעון השעה רק תשע בערב. "כן.. בטח! אני מתארגנת ובאה." היא אמרה וניתקה את הטלפון. הפעמון צלצל
"זה היה מהר." אמרתי וקמתי מהספה, פתחתי את הדלת ולא היה שם איש, הצצתי מחוץ לדלת ולא היה שם אף אחד מחוץ המסדרונות הארוכים. הבטתי על השטיח האדום על הצורות המיוחדות ולבסוף ראיתי פתק לבן זרוק על הרצפה.
"תחזרו. העיר זקוקה לכם." הכתב היה מחובר ומיוחד במינו. דחפתי את הפתק לכיס ונכנסתי בחזרה לבית. כן אני יודעת מה תגידו, אני גרה בבית מלון. אח שלי הוא הבעלים שלו אז אני לא משלמת שכירות או דברים כאלה.. לקחתי את הפתק והנחתי אותו על השולחן, נזרקתי על הספה ונאנחתי.
"אוי הברוך." אמרתי כאשר הפעמון צלצל שוב, הפעם אני בטוחה שזו ג'ולין. פתחתי את הדלת ושתי אנשים משירות חדרים התייצבו מול החדר,
"הזמנת בגט עם חביתה?" הוא שאל במבטא צרפתי, היה לו שפם מעוגל ושחור ושיערו היה מרוח בג'ל ומסודר.
"לא.. כנראה טעיתם בחדר.." אמרתי וראיתי שהאדם השני אחז באקדח שחור, הוא מיד שלף אותו לכיווני וירה, הצלחתי להתחמק ולנעול את הדלת, הם ניסו לפתוח אותה.
"פיטר! קום!" צעקתי, אבל הוא כבר היה רדום, גררתי אותו לשירותים ושלפתי את האקדח שלי מהמגירה, מיד סגרתי את הדלת של השירותים ונעלתי אותה.
"איפה היא?!" שמעתי את הקול הצרפתי של המלצר,
"תחפש! היא לא הצליחה לברוח!" הוא צעק,
שמעתי את החלונות מתנפצים והבלגן שהם הולכים לעשות לי בסלון, אחזתי באקדח וקמתי באיטיות לכיוון החלון. "פיטר!" לחשתי, לפתע הידית זזה למטה אבל היא לא הצליחה להיפתח.
"נו כבר..!" אמרתי בכעס ופתחתי את החלון, יריתי לכיוון הרצפה, מיד הוא התעורר במהירות, אחזתי בחולצתו והוצאתי אותו מהחלון.
"מה את עושה!" הוא צעק כאשר הוא היה על אדן החלון הארוכה שהייתה לו.
"אל תסתכל למטה!" צעקתי, הדלת נפרצה והצלחתי לצאת מהחלון גם ולסגור אותם בחוזקה על אצבעותיו של האיש ההוא שעזר לצרפתי.
"תראה!" קראתי בקול וראיתי פח אשפה ירוק גדול מלא בשקיות, -"אבל אמרת לי לא להסתכל למטה!" הוא צעק, צעדתי לעברו והאמת שגם אני טיפה פחדתי.
"אוקי! תראה יש שם פח אשפה, אנחנו יכולים לקפוץ לעברו והשקיות ירכו לנו את המכה!" אמרתי ואחזתי בידו. "קדימה!" צעקתי שוב כאשר ראיתי את הצרפתי מתחיל להתקרב אלינו, הוא קפץ וצרח כול הדרך למטה. הוא נחת על השקיות אשפה ויצא מהפח, הוא סימן לי לקפוץ אבל נדתי בראשי.
"יופי ילדה טובה תתכונני למות.." הוא צחק, "את צוחקת עליי?!" צעק פיטר, גלגלתי את עיניי ושברתי את ידו של הצרפתי, הוא צרח מכאבים ושיתקתי את צווארו הוא התעלף ותפסתי אותו, אחזתי אותו מהקצה של החולצה והשלכתי אותו חזרה אל תוך הסלון. "מה את עושה!" פיטר צעק,
"אני חייבת לגלות מי שלח אותם!" צעקתי חזרה ונכנסתי אל תוך החדר. העוזר שלו היה עצבני, אצבעותיו עדיין היו אדומות מהמכה שחטפו. פלטתי נחירה והתחלנו להילחם.

פרק 2
נקודת מבט בת'
"נו באמת!" בעטתי באבן שהייתה זרוקה על הרצפה בעצבנות. –"זה הבית קפה השביעי שאנחנו בודקים ולא היה להם שום דבר עליה!" הזכיר לי ג'קסון את מה שגרם לי להתעצבן.
"זה כאילו היא רוח רפאים!" אמרתי בעצבנות יתר ונשענתי על הקיר.
"עבר חצי שנה ג'קסון.." הבטתי בו ברחמים, הדמעות עמדו על עיניו, -"אנחנו לא מוותרים!" הוא התיישב לידי וניסה לעודד אותי.
"וכול מה שיש לנו זו רק החתימה שלה.." אמרתי בהתייאשות והבטתי בו, הוא היה מין ציור מעוגל כזה בצורת משולש שחור עם הכיתוב בקצה 16.4 בכתב מחובר.
הוא הפנה את העורף שלו וקם באיטיות מישיבה לעמידה, הבטתי שוב בקעקוע שלו. שדומה מאוד לשלי, אבל החלטתי להתעלם מזה כרגע.
"חייבים לדעת מתי לוותר, וחצי שנה של חיפושים זה כנראה מספיק.." העברתי את ידי על עורפו וחיבקתי אותו, -"אני לא מוכן לוותר, גם אם את כבר וויתרת אני לא אפסיק עד שאפגוש אותה." הוא משך באפו, נאנחתי והתנתקנו מהחיבוק. הוא הפנה את גבו ועמד ללכת אל בית הקפה ה8 ברציפות.
"מה אם אבא שיקר?" הצעתי בייאוש, הוא החמיץ פנים והסתובב אליי,
"מה?" הוא אמר בהדגשה, -"מה אם הוא שיקר? מה אם היא מתה?" דמעה זלגה על הלחי שלו,
"ותחשוב על זה! עברו 4 חודשים מאז שקיבלנו את התמונה שהיא שותה בבית הקפה, לבדה. אולי משהו קרה לה במשך החודשים האלה?" הוצאתי את התמונה מהכיס שלי והבאתי לו אותה.
"זו הייתה התמונה שצולמה לפני 4 חודשים בדיוק. הצלחנו להשיג את החתימה שלה אבל חוץ מזה לא התקדמנו לכלום. עם כמה שאני רוצה לפגוש אותה סוף סוף, הגיע הזמן להשלים עם העובדות בשטח." אמרתי וצעדתי צעד אחד אליו, הוא התחיל לחייך. "מה קרה?" שאלתי,
"את רואה את הכוס שהיא מחזיקה?" הוא הצביע על הכוס שהיא אחזה בה, היה שם כיתוב במטושטש. "נו?"
"כתוב שם, 千万不要错过 " קראתי את הסימניות הסיניות באיטיות אבל הצלחתי להבין בסוף,
"הפירוש הוא אל תוותרו." ג'קסון חייך אליי, -"יש רק בית קפה אחד שכתוב עליו את הכיתוב הזה על הכוס, וזה הבית קפה שאנחנו מחפשים!" הוא קרא בשמחה, עבר ברחוב איזה סיני אחד שאלנו אותו באיזה בית קפה כתוב את הכיתוב על הכוס, הוא משך בכתפיו ואמר משהו שלא הבנתי בסינית.
"נו?" שאלתי בהתרגשות,
"הוא אמר שהבית קפה הזה פוצץ בדינמיט לפני 3 חודשים. אבל ההריסות שלו נמצאים בהמשך הרחוב." הוא אמר בעצבות, -"ג'קסון.." פלטתי,
"זה לא הגיוני. איך זה שקיבלנו את התמונה הזו חודש לפני הפיצוץ?" שאלתי,
"זה לא צירוף מקרים." הוספתי,
"מישהו מחפש את אימא שלנו, לא רק אנחנו. אבל הוא רוצה משהו אחר.." אמרתי ולא יכולתי להשלים את סוף המשפט, אזרתי אומץ. "הוא רוצה להרוג אותה."
"ואם לא נמצא אותה לפניו זה באמת יקרה.." הוא השלים אותי.

נקודת מבט קירה
"הם כנראה עלו עליו, נצטרך לזרז אותם. הם צריכים למצוא אותה לפני הליקוי חמה, ובעזרת אימא שלהם ביחד הם ימצאו בשבילנו את האגם." הבוס שלי אמר בקול אפלולי ומעט מטריד צמרמורת עברה בגופי.
"לקח להם חצי שנה לעלות שיש עוד שמנסים למצוא את אימא שלהם, והליקוי בעוד חודש. למה נראה לך שם ימצאו אותה בחודש?" שאלתי בטיפה חוצפה,
"אתה שוכח שהם תאומי הישועה? אנחנו חייבים למצוא את האגם הזה כדי שאוכל לקבל את הכוח להחזיר אותו לחיים.."
"ובנוסף לזה.. ג'קסון אף פעם לא יוותר. אתה ממעיט בערך שלו קירה." הוא קרא בשמי.
"אני מצטער אדוני.." קדתי קידה והלכתי משם.
"אני מקווה שאתה צודק.." סיננתי אך הוא לא שמע זאת.