החיים האמיתיים- פרק 7 :)

"אני לא שלחתי לך שום הודעה, אני לא כתבתי את הדברים האלה. אני כל כך מצטערת שלא עניתי לך.. נרדמתי." ראיתי את הבעת ההקלה על הפנים שלו והתחלתי לבכות. הוא חיבק אותי וניגב לי את הדמעות. עשיתי אותו הדבר. נשארנו מחובקים די הרבה זמן, לא יודעת בדיוק כמה..
"טוב די, הכל בסדר עכשיו אש, רק צריך להישאר ערניים. אם את לא כתבת אז מישהו אחר כתב."
"אבל מי יכול לכתוב דבר כזה, ולמה? למה הוא רצה שתחשוב עליי דברים כאלה?" אני מפחדת.. למה שמישהו יעשה דבר כזה? זה ממש מוזר.
"אני לא יודע, אני באמת לא יודע." הוא הסתכל עליי בחוסר אונים.
"טוב יש לך לימודים על הראש לא? אני ידבר איתך בערב. טוב?" עצמתי את העיניים והנהנתי.
"אל תדאגי אשלי אני איתך" הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי על המצח. פתאום שהוא הלך הבנתי כמה שהתגעגעתי אליו. טוב די להתעסק עם זה.. אני צריכה ללמוד. לקחתי את התיק ויצאתי. כשהגעתי אלי שאלה מה קרה אז אמרתי לה לחזרתי לישון, לא יכולתי לספר לה.
הפלאפון מצלצל, זה ליאם, "הלו? אשלי." הוא אמר בהיסוס.
"ליאם, היי מה קורה?"
"התגעגעתי אלייך, בא לך להיפגש?" הוא שאל בתקווה.
"בכיף, וגיטרה- חובה!" הוא צחק.
"בתנאי אחד, שגם את מביאה את שלך."
"חחח קבענו, פיקניק על החוף- אני, אתה והגיטרות."
"חחחח טוב, 7 אני אצלך?"
"נתראה ב7." ניתקתי. סופסוף משהו טוב שיאיר את היום הזה. אני כל כך מחכה לזה!
החלטתי שהפעם אני לא אתן לקאלי או לאלי להלביש אותי. אני אהיה אני לחלוטין, כמו שג'ייס אמר.
שסיימתי ללמוד, נסעתי הביתה, כיוונתי את השעון ל6 וחצי והלכתי לישון, החלטתי שזה עדיף על לשבת ולחכות. ב6 וחצי השעון צלצל. לקח לי 20 דקות להתארגן. התקלחתי, אספתי את השיער, לבשתי ג'ינס, גופייה וכפכפים. כיוונתי את הגיטרה וחיכיתי מול הטלוויזיה.
ב7 בדיוק ליאם הגיע,
"שלום יפיפייה, את אפילו הרבה יותר יפה בלבוש רגיל." הוא אמר בחיוך ונתן לי נשיקה.
שהגענו לחוף, גילתי שהוא כבר הכין הכל. על החוף הייתה פרוסה שמיכה, עליה פירות, פיצה ובקבוק שתייה. הוא כזה חמוד.
"שבי גבירתי, זה בשבילך." אמר בנימה רשמית. צחקתי.
"גברתי? אני מלכת אנגליה עכשיו?"
"לא, את המלכה שלי" אמר ונישק אותי נשיקה מתוקה.
"ננגן?" שאלתי.
"לשם כך התכנסנו, אז מי ראשון?" הצבעתי עליו, הוא הנהן. הוא הוציא את הגיטרה- גיטרה יפה, שחורה, חלקה עם ציור דרקון לבן, הפוכה משלי- צחקתי, וכשהוא הסתכל עליי במבט שואל וכשהוצאתי את הגיטרה שלי- אותה הגיטרה בדיוק, לבנה ועם ציור דרקון שחור- הוא חייך. הוא התחיל לנגן. יפה כל כך, מנגינה לא מוכרת והתחיל לשיר. הקול שלו כל כך יפה, ממכר, לא רציתי שיגמור אבל השיר הסתיים והוא חייך בציפייה.
"זה לא פייר, הצבת לי רף בלתי אפשרי!" התלוננתי, הוא באמת מצפה שאני אשיר יפה יותר?!
"אני אחכה עוד הרבה זמן?" הוא שאל. גיחכתי במבוכה. והתחלתי לשיר. ניגנתי שיר שקט, שיכניס אותנו לאווירה אבל הפסקתי.
"למה אתה בוכה??" שאלתי בבהלה.
"אל תפסיקי לשיר." הוא ביקש.