החיים האמיתיים- פרק 31 :)

בינתיים התברר שמה שמנע ממני כאב היה האדרנלין שלאט לאט דעך, רגלי פעמה בכאב.
פתאום נפתחה הדלת.
"אשלי!" צעק בריאן.
"אני פה!" השבתי. בריאן התקרב אליי בזהירות ושלח מבט זהיר. הנהנתי. הוא העיף מבט מסביב. ג'ק שוכב מת לידי, קול מעולף מאחורי. אבל איפה ליאם?
"הם רק שניים?" שאל.
"לא.. היה שלישי. ליאם ברח." הוא הביט בי המום.
"ליאם?? ליאם שלך?" השפלתי מבט.
"הוא לא שלי!" הרגשתי צורך להתגונן. "אבל אני בכל זאת מצטערת, הייתי צריכה לדעת." הוא התכופף אליי.
"היי, זאת לא אשמתך! את, את שלך עשית תסתכלי! אחד בידנו, השני מת נותר רק אחד!"
"שברח בגללי." השלמתי. איזה תסכול.
"איפה ג'ייס??" תהיתי. "אמור לבוא בכל רגע." אמר. בריאן המשיך לדבר אבל אני לא השבתי. הסתכלתי לדלת וחיכיתי שג'ייס יבוא. בריאן ניסה להרים אותי. גל של כאב הציף אותי ופלטתי זעקה. פתאום נשמע קול פיצוך , הדלת נפלה, וג'ייס פצח בריצה למשמע הצעקות. הוא העיף את בריאן מעליי בעניים בוערות וחיבק אותי כל כך חזק וכמעט איבדתי את ההכרה. בריאן הרחיק אותו ממני.
"את בסדר??" הנהנתי. ראיתי את ג'ייס מביט מסביב בחוסר אונים, היה נראה כאילו הוא משתגע.
הוא הביט באחיו השוכב מת, וכל כך הרבה כעס היה ניכר בעניו.
"ג'ייס, אתה לא חייב לראות את זה. קח את אשלי ותצאו מכאן." הוא בריאן. ג'ייס התכופף לגופת אחיו. "אני שונא אותך" אמר ביובש. דמעה אחת צנחה על חזהו. ואז קרה דבר שלא צפיתי. ג'ייס חיבק את אחיו קם והלך. בריאן נד בראשו, לא מאמין. התרוממתי בכבדות, נשענת על רגלי הבריאה ומתאפקת לא לזעוק מכאב. ביקשתי מבריאן לעזור לי אבל הוא קרא לאחד הבנים שישא אותי לרכב.
אחרי שהוא הניח אותי במושב האחורי ליד ג'ייס ביקשתי שישאיר אותנו לבד.
"ג'ייס?" קראתי ברוך. הוא הסית את מבטו ממני. "ג'ייס." אמרתי.
"מה?" לחש.
"אתה יכול להסתכל עליי?" ביקשתי. "אני לא רוצה שתראי אותי ככה." לחש, קולו על סף שבירה.
"ג'ייסון," הנחתי את ידי על פניו. "אהבה, זה לא רק כשטוב." לחשתי. הוא השפיל מבט.
"אני מצטערת שראית את זה. ואני מצטערת שהוא מת." , "שאני, הרגתי אותו." הרגשתי דמעה על ידי.
"היית חייבת, " לחש והרחיק את ידי מפניו. התנועה הפשוטה הזאת הכאיבה לי כל כך. ודמעה אחת זלגה על פניי. ג'ייסון הרכין את ראשו בין ברכיו ובכה. אחרי הכל הוא ראה כרגע את אחיו המת, ואת אביו נכבל באזיקים, וכל זה בגללי. התרחקתי ממנו, ובאותה השנייה הוא התרומם, ועם פנים רטובות מדמעות נפל לחיקי. חיבקתי אותו חזק, חיבוק שמזכיר לו שאני כאן. הוא הרגיש בדמעות על פניי והתרחק. "אני מצטערת." לחשתי בבכי. הוא לא אמר כלום. רק נישק אותי.