החיים האמיתיים- פרק 17 :)

"מה את יודעת על המשפחה שלו?" אני בשוק!
"אתה רוצה להגיד לי שג'ייס קשור לאסירים שנמלטו?!"
"הוא הבן של ראש הכנופיה.. אני מתפלא שלא ידעת!"

"תגיד לי שאתה צוחק עליי!"
"אני הכי רציני שאפשר. את חושבת שהוא יודע?"
"איזה יודע?! הוא בחיים לא ראה את אבא שלו הוא מאומץ!"
"איזה מזל!" הוא אמר בהקלה.
"תלוי מי מסתכל על זה." אמרתי וגלגלתי עיניים.
"אז מה עושים הלאה?" שאלתי.
"בינתיים ממשיכים כרגיל, את תהיי עם ג'ייס תחכי שהוא יחלים, ביום ראשון ב11 בבוקר בדיוק את תחכי לי למטה, אני יאסוף אותך ונתחיל באימונים."
"מעולה, אני מחכה." אמרתי בציפייה.
הוא לקח אותי בחזרה לבית החולים. נשקתי לו על הלחי ויצאתי.
עליתי למעלה, לחדר של ג'ייס. הוא ער.
"ג'ייס!!!" קפצתי עליו בחיבוקים. הוא נאנק.
"מצטערת, אוי אדיוט אתה הבהלת אותי!! חשבתי שאני מתה." שוב בכיתי. אני חייבת להשתלט על הדמעות.
"בי ירו ואת תמותי, איפה ההיגיון פה?!" הוא צחק.
"אתה הבן אדם היחיד שאני מכירה שיכול לצחוק עם כדור בחזה.." הוא נד בראשו.
"אבל אין לי כדור, כי מישהי כאן הוציאה אותו והצילה אותי." הוא נישק אותי. נשיקה כל כך טעונה, כל כך הרבה געגוע וכאב. חיבקתי אותו הכי חזק שאני יכולה מבלי להכאיב לו.
"אל תגיד את זה, אני לא הצלתי אותך." לא רוצה לשמוע.
"כן את כן, ואת חייבת לי כמה הסברים בקשר לזה." לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
"אני חייבת לך הסברים?! הגעת לבית שלי גוסס ואני צריכה להסביר לך?!" כנראה שהגוף שלי כבר לא שואל אותי את השאלה הזאת, הדמעות ירדו מעצמם.
"צודקת אני מצטער, ירדתי מהרכב והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלך. וגבר שתאמיני או לא נראה כמעט כמוני יצא מרכב גדול ושחור, מרצדס דיפלומטית אני חושב. והתחיל להרביץ לי, הוא צעק כל מני דברים על זה שבגדתי בו, ושהפקרתי אותו. ניסיתי להסביר לו שאין לי מושג מי הוא אבל הוא לא היה מוכן להקשיב, ברכב היה עוד מישהו, גדול ממני בשנתיים או שלוש אני משער. הוא התעצבן, אמר משהו על בזבוז זמן. הוא יצא מהרכב וירה בי. המבוגר ניסה לעזור, הוא צרח עליו שזה לא היה אמור להיות ככה אבל הצעיר משך אותו ממני והם ברחו. הצלחתי להגיע אלייך ומשם אני כבר לא זוכר." לא ידעתי מה להגיד לו.