החיים האמיתיים- פרק 1 :)

"הוא הציע לי לצאת."
"וואו אשלי סופסוף! אני שמחה בשבילך כל כך, מתי פעם אחרונה יצאת עם מישהו?" קאלי שאלה.
"זאת הפעם הראשונה שהסכמתי מאז טיי, אני לא יודעת מה חשבתי שאמרתי כן אני בטח יתחרפן!"
"אז מה קרה פתאום? הוא משהו מיוחד אם הוא הצליח לשבור את חומת הקרח שבנית מסביבך מאז טיי.."
"לא יודעת, את צודקת נהייתי דיי מרובעת אה?"
"דיי?! חמודה אני ואלי כבר חשבנו לכלוא אותך עם מישהו ביחד לנצח! כבר התחלנו לחשוב שנבוא לבקר אותך ואת החתולים שלך…"
"טוב שלא נסחפת! הייתי משתחררת מתישהו, זה היה רק עניין של זמן. טוב אני חייבת לזוז, נדבר?"
"ברור- ביי סיס". היא ניתקה ואני נכנסתי למקלחת, הייתי חייבת לחשוב.
* * *
ישבתי על הגדר ודיברתי עם אשלי ואלי כשהוא בא ואמר שהוא צריך לדבר איתי, אשלי ואלי ברחו בהתלהבות וצחוק.
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי בתמימות, מקווה שיגיד מה שאני רוצה לשמוע.
"טוב, רציתי לשאול אם את רוצה לצאת איתי בשבת בערב.." הוא אמר בביישנות, בדיוק מה שרציתי לשמוע!
"אני אשמח, נדבר.." אמרתי בשקט והלכתי במבוכה. מה עשיתי?! אני חייבת לדבר עם מישהו. החלטתי ללכת לבן אדם היחיד שיכול לעזור לי עכשיו, לחבר הכי טוב שלי. סימסתי לו, לוודא שהוא בבית, אמרתי לו שאני חייבת לספר לו משהו הוא אמר שהוא יחכה לי למטה ונצא לסיבוב.
שהגעתי אליו הוא לקח ממני את התיק, נתן לי נשיקה על הלחי וחיבק אותי חזק.
"התגעגעתי אלייך אש, מה איתך?! נעלמת לי" הוא אמר בחיוך.
"כן.. הייתי קצת עמוסה אתה יודע לימודים, בנים.." רמזתי בדרך אגב, קיוויתי שהוא לא שם לב אבל התקווה הייתה לשווא.
"בנים?!, את רוצה להגיד לי שיש מישהו שהיה מספיק לדרישותיה של הנסיכה המפונקת?" הוא אמר בסרקסטיות.
"אוי תשתוק כבר ג'ייס, אתה לא יודע כלום!" עניתי לו בתוקפנות, באיזה זכות הוא שופט אותי?! טוב הוא לא יודע.. בשביל זה באתי, בשביל לספר לו.
"תקשיב ג'ייס, על זה רציתי לדבר איתך, אני צריכה עזרה."
"ברור אשלי דברי" הוא אמר בכנות, מוכן להקשיב. התיישבנו על ספסל בטיילת, בלי לשים לב שהגענו לים.
"טוב, זה ספור ארוך, אתה בטוח שיש לך זמן?"
"אשלי, דברי כבר את מתחילה להלחיץ אותי" הוא אמר בדאגה, הוא הזכיר לי לרגע את אחי הגדול מייקל, אני מתגעגעת אליו. אבל זה לא העניין עכשיו.
"טוב, אז ככה אולי שמעת אותי מדברת עליו עם אלי או עם קאלי, אני יודעת שאולי זה נשמע ממש טיפשי כי אני עכשיו בת 19, ופעם אחרונה שהיה לי היה בגיל 15 והקשר גם לא היה ארוך, היינו ביחד בסך הכל ארבעה חודשים אבל זה היה טראומתי. ואין ספק שארבעת החודשים האלה שינו לי את החיים. טיי היה האהבה הראשונה שלי והיחידה שלי עד היום, אני לא יכולה אפילו לנסות לתאר לך כמה אהבתי אותו כל שנייה שלא דיברנו כאבה לי מרוב געגועים, מהר מאוד האהבה הזאת הפכה לאובססיה. בלי להיכנס לפרטים הקשר גרם להרבה מריבות עם ההורים שלי וניתוק מוחלט שלי מהסביבה. ונאלצנו להיפרד, הפרידה הזאת הייתה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי, לא בגללי, בגללו. אני פשוט הרגשתי שלקחתי לב של בן-אדם, בן-אדם שחשוב לי, וריסקתי אותו. הכלתי כאב של שלושה אנשים- שלי, שלו ושל אמא שלי. אחרי הפרידה גיליתי משהו על טיי, משהו שהקשה עליי עוד יותר, הרגשתי שפשוט בגדתי בו בלי אפילו לדעת, כאילו אכזבתי אותו, ידעתי שכמה שנתתי מעצמי פשוט לא היה מספיק. הוא פשוט לא סמך עליי. כעסתי על עצמי וכעסתי עליו וכעסתי על ההורים שלו שלא אכפת להם ממנו ועל ההורים שלי שלא הבינו אותי, בקיצור כעסתי על העולם. המצב הנפשי שלי השפיע עליי גם פיזית והגוף שלי נכנס לסוג של טראומה, ירדתי במשקל בקצב לא נורמלי בלי אפילו להתכוון בזמן שכל החברות שלי נלחמו בעצמם בשביל להוריד קילו. המורים התחילו להעיר על הירידה במשקל והחלטתי שנמאס לי. לקחתי את עצמי בידיים וניסיתי להתעשת, פשוט התעלמתי ואז לאט-לאט המצב התחיל להשתפר. אבל זה לא עבר גמרי, אני לא יודעת איך אני יגיב אם אני יראה אותו היום, אני בטוחה שזה יעורר בי סערת רגשות אבל אני לא בטוחה מאיזה סוג. הבנת?"
הוא היה בשוק, הוא הסתכל עליי בעיניים הירוקות הגדולות שלו, הייתה בהם חמימות כזאת שכל כך חסרה לי. ואז הבנתי כמה התגעגעתי אליו, היה לו מבט קשוב ודמעות בעיניים ואז הוא אמר:
"וואו אש, לא היה לי מושג. אני כל כך מצטער וכל הזמן הזה צחקתי עלייך. סליחה!"
"לא יכולת לדעת, זה בסדר" אמרתי בהבנה, זה לא אשמתו.
"זה לא העניין, העניין הוא איך אני שוכחת את זה בדייט עם ליאם?! אתה הרי יודע כמה קשה לי להיפתח…" הוא הסתכל עליי במן הלם כזה, וצחקק, פתאום ראיתי את הגומות היפות והחיוך הכובש- אותו חיוך שגרם לי לצחוק גם בזמנים קשים, הוא כל כך מזכיר לי את מייקל- הדאגה, הצחוק, המבט העמוק בעיניים, הגומות, החיוך. לרגע שכחתי לגמרי מטיי, מליאם מהכל ופשוט התחלתי לבכות.