החיוך

החיוך
תביאי לי, תנקי לי, תיקחי אותי, שוב פעם צ'יפס? נכון היא רצתה משפחה. אבא, אמא, ילד ילדה כלב. ציפו ממנה להמשיך את המסורת המפוארת של משפחות לבית איקס, אז היא עשתה את זה. התחתנה עם הגבר הראשון שאמר לה, לחש לה, עשה לה, גמר לה. עשתה קריירה קטנה, שלא יחשבו שהיא סתם הוציאה תואר, ואחר כך נכנסה להריון ועוד פעם. היה מאד חשוב לה מה אומרים. יש לה ילדים נחמדים באמת נחמדים תלתלים, עיניים חומות, אף קטן, פה, בדיוק כמו שצריך. גם הבעל היה בדיוק כמו שצריך. אבל היא בכל זאת ברחה מכולם.
החיוך שלה היה הדבר הראשון שהסגיר אותה. קבוע. בהתחלה חשבו שאולי עשתה איזה ניתוח שלא הצליח, אולי הזריקה משהו רעיל. לא שאלו שאלות. אפילו לא בעלה. לא היו ביניהם יחסים כאלה שמדברים על הכל. או מדברים בכלל. רק חילופי אינפורמציות, לקחתי, החזרתי, תקנה בדרך, מילים כאלה. בסוף מישהו העיז לשאול למה היא מחייכת? היא אמרה שזה קבוע ככה הפנים שלה. זה היה קצת כמו בגדי המלך החדשים, כל מה שצירך היה ילד אחד שיצעק שהמלך עירום, כדי שכולם יבינו שמשהו לא בסדר.
נתנו לה כדורים מיוחדים, עשו לה תרגילי הרפיה ללסת, הרופא סיפר לה ששמע על ניתוח חדשני להסרת החיוך, אבל יכול להיות שאצלה זה כבר אבוד. עבר המון זמן בלי טיפול, והמצב אנוש.
בעלה בא לבקר בלי הילדים, סיפר לה שהכל בסדר שהם מתגעגעים ועדין מתולתלים, הוא סיפר להם שאמא נסעה בעניני עבודה. היא שתקה. בגלל החיוך.
הכל היה נפוח אחרי הניתוח. היא הייתה כחולה ושחורה ולא היה ברור אם הצליח או לא.. היא רצתה שעד הביקור הבא שלו היא כבר תהיה בלי החיוך. בפעם האחרונה ניראה ממש מבוהל. היא גם רצתה לראות את הילדים.
זה לקח כמעט שנה. האחות העירה אותה בבוקר עם מראה. היא ראתה את עצמה חיוורת, כבר הרבה פחות נפוחה. האחות חייכה אליה, "עכשיו הרבה יותר טוב אה?".
היא הייתה בלי חיוך. אף אחד לא יודע מאז לאן היא נעלמה גם לא בעלה.