החוטף האילם- פרק שלישי: להתראות מיקה
קמתי בעדינות בהשטיח הפרוותי. התיישבתי ליד אחותי המעולפת, נשימותיה קצרות וחמות, פיה מזוות בחיוך, ושיערה היפה נח בעדינות רבה על הד'אקט ה"קול" שלה. בשבילה אני אחיה, מייקל מירנדס, בן 23, עובד כעורך דין ובלש פרטי. הוא חתיך, אבל הוא מסםר שיש לו אישה וילדה קטנה. ואני לא מאמינה לו. זה מה שעובר לה בראש. למרות מה שהיא חושבת הוא לא נכון, המחשבות האלו מאוד הצחיקו אותי, פלטתי גיחוך קטן. נזכרתי ביום ההוא, שדרכתי בפעם הראשונה בכדור הארץ, במימד הספציפי הזה, בעולם הזה.
נחתתי בבהלה במטבח לבן, האור טיפה סנוור אותי, משתקף בכול כלי המטבח שנערמו פה ושם. הכיור הלבן היה עשוי משיש זחיח, וכול מה שראיתי אל מולי היה זר, לא בסדר, חריג ובילתי רגיל. לא משהו שנאי אמור לראות. אבל אני קיבלתי את המשימה הזו עליי. עדיין שמעתי את הזיזום הזה של הניתוק של אישתי. שלמרות בכייה, ולמרות שהייתה יומיים לפני לידה לא ניסתה לעצור אותי אפילו.
התמונה עדיין ריצדה במוחי, בדיוק כמה שעות לפני כן היא שאלה אותי"אבל… אתה חייב?" בפשטות, למרות שעייניה היו מלאות בדמעות. חיבקתי אותה ונישקתי את הבטן הגדולה שלי, בה היא תמכה בידה השמאלית.
"לצערי כן…" נשקתי לה נשיקה ארוכה מאוד לשפתייה המלוחות. חפנתי את פנייה בידי שפתה התחתונה רטטה, עייניה הכחולות-צהובות נראו לי מהפנטות ותר מאי פעם.
"בסדר" היא הסיטה את מבטה והסתכלה על בטנה. היא הידקה את אחיזתה בה. לקחתי את פניה בידי, אספתיא ת שיערה אל תוך ידי והסתכלתי לה בעיינים.
"אני אוב אותך, שומעת? אותך, אץ הבת שלנו, את כול מה שיש פה!" העברתי על פניה את ידי. היא לא הסתכלה עליי.
"אבל… אבל…" היא גימגמה, לחייה היו מלוחות.
"יהיה בסדר… טוב?" לחשתי. היא לא העיזה להסתכל עליי, רק נעצה מבט עצוב בריצפה הקרה.
"טוב" היא אמרה לאחר שתיקה קצרה.נישקתי אותה ויצאתי מהבית. הכרכרה שלי חיכתה לי.
והשיחה רגע לפני שעברתי בשער, זה היה כאילו זה היה אתמול.
"אז… נפגש בעוד?" היא שאל בעצב מהול בכעס דק. למירז מעולם לא היה קול כועס. רק הפעם היא הייתה מאוכזבת. כועסת. אל היא.
"ומה אם הבת שלנו?"
"יהיה בסדר…" אמרתי.
למרות שאני בעצמי לא הייתי בטוח בכך
תגובות (0)