ההתמוטטות – פרק ראשון

כמה מדענים מתוסכלים עבדו על נגיף שאמור למוטט את מערכת העצבים והמוח. הממשל קרא לזה נשק ביולוגי סודי. אני קראתי לזה אסון. בכל מקרה, גם אני וגם הממשל צדקנו. זה היה נשק ביולוגי שהפך לאסון.
המדענים הזריקו את הנגיף לעכברי מעבדה, אך העכברים לא נפגעו כלל. הם בדקו על עכברים מזן שונה, אך נראה כאילו הם היו חסינים לאותו נגיף. המדענים פיתחו את הנגיף, ניסו, בדקו, השוו, שיפרו. לבסוף הם הצליחו. הם הזריקו נוזל דביק ומוזר בצבע כחלחל אדמדם לעכברי המעבדה, שקרסו מיד ברגע הווירוס חדר לגופם. זה לקח חמש שניות לכל היותר בשביל שהחומר יעבור במערכת הדם אל מערכת העצבים וישבור אותה ויעבור לראש, שם המוח יתפוצץ. פשוט כמשמעו. להרבה חתיכות קטנות. הורו להם לבצע נתיחה שלאחר המוות. התוצאות היו מטרידות. ממש מטרידות. הממשל פרסם מודעות שקראו לאנשים לבוא אל המעבדות כדי לבחון ניסוי כלשהו. לא היה כתוב איזה ניסוי. בסופו של דבר באו עשרה אנשים כדי ליצור סטטיסטיקה שתראה כמה אנשים מתוך עשרה ימותו מהנגיף. נו טוב, זה ניסוי די מוזר. לכן אני הייתי אחד מאותם עשרת אנשים. שלושה מדענים עמדו מולנו בחליפות חסינות קרינה. חליפות אטומות לחלוטין, כך שאפילו את פניהם בקושי ראיתי דרך הפלסטיק השקוף. מאחוריהם עמדו עשרה חיילים. הם לא נראו כמו הנחתים שאני מכיר. הם חבשו מסכות גז. אחד המדענים ניגש אל האיש שעמד בקצה השמאלי של השורה. אותו איש היה מבוגר ממני בחמש שנים לערך. הסקתי זאת מכמה שערות שיבה שנראו על ראשו ולפי הקמטים הקטנים שכמעט היו בלתי ניתנים להבחנה שעיצבו את תווי פניו. המדען הזריק לו את הנוזל. פניו של האיש עטו גוון סגלגל מחריד. המדען ניגש אל האיש השני והזריק גם לו, בידו השמאלית. אותו איש קיבל תגובה דומה. כך הוא הזריק לכל איש, עד שהגיע אליי. עמדתי בקצה הימני. הייתי מוכן למות. לא היה אכפת לי. ויתרתי. הוא נעץ את המחט בתוך ווריד בידי, ועיוותי את פניי להבעת כאב. הנוזל התרוקן מהמזרק וצרב את ידי מבפנים, עד שרציתי שהיד כבר תיתלש רק בשביל להפסיק את הכאב. רציתי להתעלף. האיש שעמד בקצה השמאלי קרס. הוא נפל על הרצפה, ללא רוח חיים. אחריו נפלו השני, השלישי הרביעי וכן הלאה, בהפרש של בערך כמה שניות, הזמן שבין הזרקה להזרקה. התשיעי נפל. פניי עטו גם גוון סגלגל. נתקפתי חולשה. רגליי קרסו, איבדתי כל שליטה על גופי. ניסיתי לגשש בקושי על הרצפה עם ידיי, דבר שגרם לי לכאב רב מאוד. המדענים בהו בי בהתפעלות. גם כמה מהחיילים, או הסוכנים, התקרבו ונעצו בי מבטים, כנראה מכיוון שלמרות הסימפטומים לחדירה של הנגיף לא מתתי כדרך שאר האנשים. כעשרים חובשים העלו את הגופות ואותי על אלונקות. הם כיסו בבד לבן את הגופות, אך אותי לא. היה לי דופק. נשמתי. אמנם הדופק היה אטי מאוד, ואמנם נשמתי בכאב ובכבדות דרך פי, במהירות, והרגשתי כאילו כמות מועטה מאוד של חמצן נכנסת לגופי למרות שהתאמצתי בכל כוחי לנשום. באותו רגע הבנתי שאני הייתי הנבחר. אני חסין לנגיף. יש לי סיכויים לשרוד אם אי פעם הנגיף ישתחרר. אמנם לפי הסטטיסטיקה שמונה מאות מיליון אנשים מתוך שמונה אמורים לשרוד, אנשים שאני מייצג. אבל הבנתי שהנגיף, אם ישוחרר, יגרום להרס רב יותר. בעצם, מאוחר יותר נודע לי שהם עשו ניסוי מחודש, ואף אחד לא שרד.
"הבהילו אותו לבית החולים! שימו אותו בבידוד. את המתים השאירו במרתף. אנחנו לא רוצים שאנשים יתחילו להפגין מול הבית הלבן בגלל המחקרים שלנו." אמר אחד החיילים. שני החובשים הכניסו אותי לתוך אמבולנס, שם הם עמדו ולחשו לי שהכול יהיה בסדר.
"אתה יכול להתיישר?" שאלו, אחרי שניסו להשכיב אותי באופן ישר על האלונקה, אך עמוד השדרה שלי הפך כאילו לעצם אחת מאוחדת, כאילו הסחוס בין החוליות קפא. הם פחדו שבטעות יישברו לי כמה עצמות וייגרמו נזק רב יותר מהנזק שהיה מלכתחילה. התהפכתי, בקושי, ואז ניסיתי ליישר את רגליי וגבי. זה כאב. זה כאב עד כדי כך שרציתי לתלות את עצמי ולחטוף חמישה כדורים בראשי מאשר לסבול את זה. אבל הצלחתי להתיישר. לא שמתי לב, אבל ידי שותקה, לא הרגשתי אותה, וכאשר החדירו לי עירוי לא הרגשתי כאילו משהו קרה. ראיתי מעליי את שני החובשים, אחד מתנדב צעיר בן תשע עשרה בערך, והשני בשנות השלושים לחייו. הם הביטו בי, לובשים את מדיהם הלבנים, ולאחר מכן נסגרו עיניי, באטיות, בכבדות.