הבריחה

היא היתה חייבת לברוח. לא יכלה להיות שם יותר, בתוך החדר החשוך הזה.זה לא יהיה פשוט. הוא מיד ישים לב שהיא איננה. עד עכשיו בקושי יכלה לזוז בלי שהוא מיד יתעורר בזעם. אבל היא חייבת לצאת כבר. פשוט חייבת.

היא היתה רעבה. וגם צמאה. עייפה מלילות ללא שינה. לא היה לה מושג איך היא הולכת לעשות את זה אבל היא ידעה שהגיע הזמן לסיים את זה ולצאת משם.

היא לא ידעה כמה זמן היא כבר כלואה שם. בחדר החשוך. שעה. שעתיים. אולי יותר. לא היתה לה תחושת זמן. את הטלפון השאירה בתיק. היא הרגישה מנותקת מהעולם. נדמה לה מדי פעם ששמעה קולות. מהצד השני זה נשמע כמו רוני דניאל אז אולי זו סתם הטלוויזיה שנשארה תקועה על החדשות.

היא פחדה אפילו לנשום עמוק. אז נשמה בשקט. בקושי זזה. הראש שלו היה מונח על היד שלה וכל תזוזה קטנה יכולה להעיר אותו. ואז אין סיכוי שתצא משם.
היא עצמה עיניים. היא כבר בקושי מרגישה את האצבעות שנרדמו לה כבר מזמן.

היא זזה ממנו בעדינות זזה. ממש קצת. אולי מילימטר. הוא זז. אולי פתח עיניים. היא לא יודעת. פחדה להסתכל והעדיפה לעשות את עצמה ישנה. זה הכי טוב. הוא יחשוב שהיא זזה מתוך שינה ויחזור לישון. זה כנראה עבד.

היא משכה עוד קצת את היד והרגישה איך הדם מתחיל לזרום קצת. היא נשמה שוב בשקט ומשכה עוד קצת את היד. הפעם אזרה אומץ ופתחה את העיניים. הוא לא התעורר. או לפחות זה מה שהיא קיוותה. בחושך היה קשה לדעת.

היא כבר כמעט שחררה את היד לגמרי ואז הוא פתאום הרים את הראש. היא עצרה את נשימתה והרגישה את הדופק שלה דופק כמו תוף בבית החזה שלה. העיניים שלו נותרו עצומות, והוא הסתובב לכיוון השני.

היא נשמה בשקט לרווחה והתחילה להתרחק ממנו, עד שהצליחה להתרומם מהמיטה. החדר היה חשוך אז היא פילסה את דרכה בשקט. גוררת את הרגליים על הרצפה כדי שלא תדרוך על משהו שיעשה חלילה רעש. רק זה מה שהיה חסר לה.

היא אחזה בידית הדלת והורידה אותה בעדינות עד שנשמע הקליק הקטן הזה שמעיד שהדלת פתוחה. היא פחדה להסתכל לאחור. אולי הוא התעורר ומביט בה ואז הכל יתחיל מההתחלה. החליטה ללכת על זה.

היא פתחה את הדלת בזריזות וסגרה אותה מיד אחריה. כך עמדה שם כמה שניות, נושמת לא נושמת, מקשיבה, מנסה להתרגל שוב לאור שהציף את המסדרון הקטן.

היא הלכה בצעדים שקטים לאורך המסדרון עד שהגיעה לסלון. "זהו, הוא סןף-סוף נרדם," אמרה לבעלה וקרסה על הספה לידו, "התחיל כבר המרוץ למיליון?"