הבריחה / פרק 2
פרק 2
הם גוררים אותי ואני לא רואה כלום. חושך מוחלט. אני מפוחדת וכולי מכווצת. אין לי מושג לאן לוקחים אותי. אין טעם להיאבק. אני עוצמת עיניים ונזכרת. נזכרת בבית שלי ואמא ואבא… נזכרת בדמות השמחה שהיתה מביטה בי בהשתקפות של המראה. נערה. עיניים ירוקות ושיער שחור. לא משהו מיוחד. הייתי גם חייכנית לפני שהתחילה המלחמה. אנשים מארגון פשע פלשו לעיר שלנו לאט לאט התחילו לפגוע, להשחיט, ולהרוס בטענה שמי שלא יעזור להם ימות. הארגון גדל וגדל ואנחנו התושבים נותרנו חסרי אונים. חלק נהרגו. חלק מסתתרים וחלק ברחו כמונו. עכשיו היא כבר בטח שונה, הדמות שתביט בי אם אני אסתכל במראה. אני חוזרת למציאות. האנשים מניחים אותי על רצפה ואני שומעת דלת נטרקת. אני נעולה. אני שומעת נשימות לידי. עוד מישהו נמצא כאן, אבל אני לא יכולה לראות. אני נזכרת איך אמא תמיד צחקה שיש לי שיניים כמו שלה כאלו מחודדות ואמרה לי שאני ערפדית. אני מנסה לקרוע את הבד שמכסה לי את הפנים בעזרת השיניים ומצליחה. אני מבינה של מי הנשימות ששמעתי. על הרצפה מולי שרוע איש זקן, נשימותיו כבדות והוא נראה פצוע. הוא פוקח את עיניו ומביט בי. "האדון רוצה את הפסל" הוא אומר, ונשימותיו נפסקות.
תגובות (2)
מאוד מאוד אהבתי את הרעיון של הסיפור, כי אני אישית אוהבת מאוד סיפורי מתח, ולפני המון המון זמן גם אני כתבתי אחד כזה, אז אני באמת יכולה לתת לך את העצות הכי טובות שיכולות לבוא ממני לגבי הסיפור.
* קראתי מה שכתבת על התגובה שלי, ושם אמרת שאת חושבת שכתיבה בציווי מותחת יותר. טוב, אז טכנית, זה מה שעושים בסרטים ומונולוגים, וגם זה מאוד יפה. בתור כותבת הסיפור את בטח יודעת בדיוק מה יש בסיפור ובראש זה מדומיין כמו סרט לכל דבר, ומשם הכתיבה ככה, כי זה מה שאת גם מכירה. בתור סיפור זה לא נכון.
בסיפור, במיוחד בסיפורי מתח, הדבר הכי חשוב זה להעביר דברים לקוראים. רגשות, חוויות, מראות וכו'. כי אם לא נעביר את מה שקורה, את מה שהיא עוברת, בצורה סוחפת וטובה, איך זה יהיה סיפור מתח?
שוב, סיפור מתח לא נבנה על צורה מיוחדת לסיפורי מתח, ולפי דעתי, בכלל לא על צורות ציווי באופן כללי. סיפורים צריך להיבנות לאט לאט, לתאר את הסביבה שבסיפור, את הרגשות, את הכאבים והפחדים.. כל דבר שאת יכולה!
*סמכתי לראות שכתבת איך היא נראית ומה הרקע שלה לסיפור, אבל המטרה בתיאורים זה לא פשוט לכתוב אותם, זה שהם יתחברו לסיפור. את צריכה להרגיש שהם בלתי נפרדים ממנו, וכאן זה נראה מאוד מאוד מאולץ.
קשה לי נורא להסביר למה אני מתכוונת פה, כי תיאורים כבר ממש חלק ממני. ממליצה לך לקרוא סיפורים של כותבים אחרים, כאלה שמשתמשים בהמון תיאורים. אם את רוצה, את יכולה לקרוא חלק מהסיפור שלי כדי להבין איך להשתמש נכון בתיאורים.
אני מקווה שלא פגעתי, אבל היה לי חשוב מאוד לכתוב את התגובה הזאת. את נורא דומה לי בתחילת הדרך (אני מרגישה מזה ענתיקה כשאני כותבת את זה ככה XD), ואני לא רוצה שתעשי את הטעויות שלי, או שלפחות שמישהו יעיר לך על זה כי זה חשוב לשפר ולהשתפר כמה שאפשר.
תודה !