הבקטה שבקצה הרחוב- פרק1

כבר לא מעט ימים שמולי מנותקת עם כול העולם, נעולה בחדר, לא מוכנה לצאת מהמיטה. בקושי אוכלת, בקושי שותה, רק מציירת על הקיר, הצמוד למיטה. מציירת לבבות שבורים, סכינים מלאי דם, להבות ובקטה שרופה, אותה בקטה שבה הוא הלך לעולמו…
הכול התחיל לפני שבוע, ב24 לדצמבר, התאריך שבחיים לא תשכח, התאריך בו גופתו של מייקל, אהוב ליבה, נשרפה בלהבות, יחד עם ביתו ואמו. ביום הזה, בשעה 22:30, הבקטה החלה לעלות בלהבות, אף אחד לא הבחין בזה מאחר שהרוב היו בפסטיבל הכריסמס, מלבד אריק הזקן, השכן של מולי ומייקל , שראה זאת מעט מאוחר מדי. הוא הזמין במידי מכבי אש, אך כשה הם הגיעו הכול כבר נשרף. גם המשטרה הגיעה, כדי לברר מדוע פרצה השריפה. במזל, אך גם במפתיע, השריפה שרפה רק את הבית, כלומר, כל שאר הרחוב היה בסדר גמור, שום דבר יותר לא נשרף.המשטרה והכבאים טוענים שהם לא מצאו שום מקור, שום סיבה, מדוע פרצה השריפה, מה שעורר בהם חשד. בשעה 23:50, עשר דקות לפני חצות, מולי ומשפחתה הגיעו לרחוב, שהיה גם הרחוב שהם שכנו בו, וראו את הבקטה, או לפחות מה שנשאר ממנה. מולי, לא ידעה איך להגיב, רצף דמעות ירדו בעיניה, היא לא יכלה לתאר, לדמיין זאת, לא יכלה להמשיך להסתכל. היא ברחה, ברחה אל ביתה, בזמן שכל הרחוב מכונס סביב הבקטה השרופה, כולם עם פה פעור. אביה רץ אחריה, ניסה תוך כדי להרגיע, לדבר איתו על כך. אך היא לא רצתה לשמוע, לאחר שנכנסה לביתה, עלתה במהירות במורד המדרגות, ישר לחדרה, היא שלפה את מפתח חדרה מכיסה ונעלה את הדלת. נכנסה למיטטה בוכה קשות, כאשר מרגישה שתכף ליבה מתפוצץ. דווקא היום, כשצריך לשמוח מכריסמס, דווקא היום כשהם היו אמורים לחגוג שנה ביחד. בדיוק לפני שנה כשה היו בני 15, הכירו הם בפסטיבל הכריסמס, והקליק, היה מיידי. אך היום, לצערהם, מייקל לא הרגיש טוב, לכן נאלץ להישאר בביתו ולא יכל ללכת איתה לפסטיבל. כל הלילה לא ישנה, התמונות רצות בראש, גם אלו שהם הכירו, גם אלו שהם ביחד, וגם אלו מאתמול… היא לקחה את מראת הכיס שלה, והשליכה אותה אל הריצפה, היא לקחה חתיכה מן החתיכות זכוכית השבורות, וניסתה להכניס אותה עמוק אל ורידיה…