האם השם הזה מתאים לי? – פרק 1

-יום חמישי-
זהו! היום סיימתי את הלימודים שלי באוניברסיטה. איך אני מרגיש עם זה?
האמת, אני שמח, אני יוצא לעולם חדש, לעולם "המבוגרים". לעבוד כחוקר היה החלום שלי כבר… מאז שאני זוכר את העצמי בעצם, אבל כידוע, למטבע יש 2 צדדים ולכן, אני גם קצת עצוב- אולי אני לא מוכן לעולם הזה? ככה לעזוב מסגרת לימודים? קצת קשה.
בכל מקרה, טקס הענקת תעודות נערך בבוקר באוניברסיטת ויקטוריה (אוניברסיטת מנצ'סטר), טקס קצת קיטשי לדעתי, אותו נאום נדוש ואותו אירוע, אבל עדיין מרגש למשפחות לא ככה?
בכל מקרה, הטקס נגמר בסביבות 3 בצהריים, וההורים שלי הספיקו לבכות, לשמוח וגם לקבוע ארוחת סיום עם כמה משפחות- חבל שאני לא יכול לסרב… למזלי, אלו היו ג'ייסון, מייקל וז'אק שקיבלו את הכבוד להצטרף אלינו.
"לאן נוסעים?" שאלתי בזמן שנדחקתי בין חלק מהאורחים לתוך האוטו סובארו XV של אבא.
"למקום של ג'קי, זוכר?" אמרה אמא בחיוך מאולץ למדי.
ברור שאני זוכר, זה היה מקום הבילוי האהוב עלי בילדות, היה שם הכול- כריכים, פיצה, קרואסונים, ממתקים ומה לא? אך תמיד חשבתי שאימי שונאת את המקום, שהוא יותר מידי…. לא בריא ומנוהל ע"י אישה גסת רוח. בכל אופן, לדעתי, ג'קי תמיד הייתה האישה הנחמדה ביותר בשכונה- אישה בסביבות גיל ה28, שיער בהיר, עיניים חומות-ירוקות, לא רזה מידי אבל לא שמנה מידי.
"בטח, איך אפשר לשכוח?" עניתי בקצרה ותקעתי אוזניה באחד מאוזני.
הסתובבתי לחלון, להיפרד מהאוניברסיטה- מהמקום שביליתי בו כל יום במשך 4 השנים האחרונות.
בזמן שהשיר של QUEEN מתנגן לו והאורחים בדיוק באמצע שיחה על האזור, המחשבות שלי נודדות… לאן נודדות? להודעה של אתמול בערב….
-הערב שלפני-
התהלכתי לי לבדי בין העצים הגדולים, בין בניני המעונות, מנסה לזכור כל פרט שאוכל… לילה אחרון באוניברסיטה ואני מבלה לבד, קצת עצוב לא? אבל לי לא אכפת, כי מחר יהיה היום הגדול ואני תמיד הייתי קצת מרוחק בכל הקשור לחברה.
בדרכי לחדר שלי, קיבלתי הודעה….

-תגיבו, שאני אדע אם צריך להמשיך-