האוסף החסר – פרק י”א.

לפרק הקודם

האוסף החסר – פרק י’

—

–היום החמישי. 20:15. בית משפחת שפירא–

שולה שפירא התעוררה בעקבות קול מוכר – בעלה ג'ייקוב שממהר לעבודה.
"מה עכשיו, ג'ייק?" שאלה. "רק חזרת לפני כמה שעות, ועכשיו שוב הקפיצו אותך? אין שם מחליפים?".
"קרה משהו למתמחים שלי" אמר ג'ייק כשהוא נועל את נעליו.
"רוז וטרי? מה קרה להם? ואיך אתה יודע מזה?".
"רוז התקשרה אליי. היא לא ענתה כשדיברתי, אבל שמעתי קול מוזר. נראה לי של שריפה".
"שריפה?".
"כן, אני נוסע לתחנה שיעזרו לי למצוא אותם בעזרת 'מגדל שמירה'. דיברתי כבר עם הרב-פקד".
"אתה כבר מבוגר בשביל הדברים האלה, לא?!".
"אם יש סיוע משמים לעשיית מצווה – הגיל לא משנה," ואז הוסיף "מצטער שאני כל הזמן בעבודה".
"זה בסדר," חייכה ואז קמה ונישקה ללחי שלו. "ידעתי שזה יגיע בשלב מסוים – וככל שעובר הזמן אני מעריכה אותך יותר ויותר".
"מה תעשי כשלא אהיה?".
"שמעתי שיש בשכונה שיעורים טובים לנשים, רציתי לנסות מזמן".
ג'ייק חייך "רעיון מעולה! להתראות אחר כך".
שולה נפנפה לו לשלום.
כשג'ייק נכנס למכוניתו הוא צלצל לרב-פקד פרינס.
"יש עדכונים?" שאל ג'ייק.
"מצאו אותם," אמר הרב פקד ואז הוסיף. "הם בחיים".
"ברוך השם!" נאנח ג'ייק בעודו מקליד את הקוד של מכוניתו. "מה קרה?".
"הם עברו תאונת דרכים קשה. אנשים שחלפו בכביש הוציאו אותם מהמכונית שנראית עכשיו כמו פחית מעוכה, ואז הזעיקו אמבולנס שלקח אותם לטיפול נמרץ בבית חולים קרוב למקום התאונה. האנשים קראו את התג שלהם וצלצלו לתחנה".
"שאלך לשם?".
"בשום פנים ואופן לא!" קבע הרב-פקד בנחרצות. "2 סוכנות מצוינות שלי נעלמו, 3 אנשים קשה, ואין לנו כמעט מושג מה הולך להיות השלב הבא בחקירה. אני לא רוצה לאבד גם אותך".
"תודה על הדאגה, המפקד".
"וגם, שולה תהרוג אותי אם יקרה לך משהו".
'גם נכון' חייך ג'ייק.
"אז מה לעשות, המפקד?".
"בוא לתחנה ותשב עם ספי על תיק הרצח הישן ששלח לי קייל קורבין," הורה הרב-פקד. "אולי נגלה שם מקרים דומים".
"רעיון טוב המפקד, אני בדרך" אמר ונסע משם.
שולה הציצה מהחלון לעבר המכונית הנעלמת ואמרה בשפופרת הטלפון ליד מיטתה "הוא הלך, אפשר להתחיל".
—

–היום השישי. 2:20. מרגלות הרי קווקז, רוסיה–

הדמות רצה בין השיחים והעצים, מנסה למצוא מקום מחסה.
למרות כל ניסיונותיה לא הצליחה הדמות לשנות את הריח שלה וכך לבלבל את חיות הפרא ואת הסיוטים שרדפו אחריה.
'איזה קור…' חשבה הדמות וחיבקה את עצמה בזמן ריצה.
'איך הסתבכתי כל כך?' שאלה הדמות את עצמה. 'למה דווקא אני?'.
הדמות ידעה את התשובות לשאלות הללו – אבל הן לא סיפקו אותה.
לרגע כשלה הדמות בגלל סלע שהסתתר מתחת לערימת השלג שלא הפסיק לרדת, והדמות כרעה ברך ובדקה את רגלה.
'הכול בסדר, אפשר להמשיך'.
"עד כאן!" שמעה הדמות קול מוכר משיח שמלפניה, והדמות שנסה ממנה הגיחה משם יחד עם חיות הפרא.
הדמות קמה על שתי רגליה ואמרה "לא, בבקשה לא. אעשה הכול!".
הדמות עם חיות הפרא הביטה על הדמות השנייה בבוז "ההתרפסות הזאת רק מסלקת את הכבוד העצמי המועט שנותר לך".
הדמות רעדה "בבקשה…".
"מאוחר מדי" אמרה הדמות בעלת חיות הפרא.
"סליחה, ממש ממש סליחה" שמעה הדמות הבורחת מאחוריה.
זה היה הדבר האחרון ששמעה הדמות.
—

–היום השישי. 4:00. טיסה מלאס וגאס, מחלקה ב'–

"שלום לך!" שמעה קים קול מוכר. "מזמן לא התראינו".
קים סובבה את ראשה מהחלון אל המושב שלידה "מה אתה עושה כאן לעזאזל, וורן?" שאלה קים, "אין לך עבודה?".
"הו, זה מטעם העבודה, קימברלי," אמר וורן בחיוך. "עדכנתי את הרב-פקד שלך בכל הממצאים – והוא רוצה לדבר איתי בארבע עיניים".
"מה?" נבהלה קים.
'זאת יכולה להיות סוף הקריירה שלי'.
"את לא יודעת כמה הוא שמח כשסיפרתי לו על המבצע שלך ללכידת קלייב בולט וחבריו".
"אם היינו במטווח – הייתי יורה בך ברגע זה!".
וורן צחק ואז ביקש מים מדיילת שעברה לידם.
כשסיים לשתות שאל "אז מה הסיפור באמת, קימברלי?".
"למה אתה מתכוון?".
"אני יודע שאת אמיצה וכל זה. אבל ללכת לבד למשימה כזאת, בלי אקדח ובלי ליידע את הממונים עלייך או לקחת שותף – ברור שזה בא ממניע כלשהו, או מרצון לפרוק משהו".
"ממתי התחלת ללמוד פסיכולוגיה?".
"זה בא בטבעיות," חייך. "ואת מתחמקת מהשאלה שלי".
"טוב בסדר…" נאנחה קים. "אחרי שנפצעתי מהסלעים שהפילו עליי, השותף שלי – ספי סנדרס, אמר שמכיוון שאני חלשה אני צריכה לנוח ולהשתחרר. גם רב-פקד פרינס שלח אותי לתיוק מסמכים ישנים – ואני נשארתי מאחור".
"נשמע מעצבן, ומה אז?".
"ואז המז"פ שלנו – ג'ייק שפירא, עדכן אותי בממצאים עליהם עבדנו בוגאס. רציתי להוכיח להם, ולעצמי, שאני יכולה לחזור למשחק".
"הבנתי את ההרגשה לגבי הבוס, אבל מעניין שהזכרת את ספי הזה. למה אכפת לך מה ספי חושב?".
"אני…".
"איך היכרתם לראשונה?".
"ספי ישב לידי בספסל הלימודים. דיברנו דיי הרבה יחד ויצאנו עם החברים לבילויים. הוא סיפר לי לא מעט על עצמו ואני סיפרתי לו על עצמי".
"ואז?"
"אחר-כך נפרדו דרכנו לכמה שנים כי ספי שירת בצבא. כשהתקבלתי לצוות כוח מיוחד – הוא כבר היה נשוי עם תינוקת. רב-פקד פרינס ציוות אותי יחד איתו ונהייתי השותפה שלו. אנחנו דיי מוצלחים".
"ו…?".
"מה זאת אומרת?".
"איך מערכת היחסים ביניכם".
"אולי לא הקשבת – הוא נשוי. סליחה, בעצם עכשיו הוא פרוד – אבל יש להם ילדה! אין שם מקום בשבילי".
"את רוצה שיהיה מקום?".
"אני…".
"הבנתי," חייך וורן. "יש לך רגשות כלפיו. איך הוא מרגיש כלפייך?".
"אני לא יודעת" משכה בכתפה ביאוש.
"דיברת איתו על זה פעם?".
"אני לא רוצה להיות המאהבת שלו, אם לשם אתה חותר".
"ממש לא, קימברלי," הסביר וורן. "אני מציע שתגידי לו רק שאם יש לו בעיה כלשהי – את שם בשבילו".
"מה זה יעזור?".
"זה ייתן לו מושג כיצד את מרגישה כלפיו".
"טוב… תודה וורן".
"אני מקנא בו," חייך וורן. "הוא זכה במיליון".
קים נשענה לאחור ונרדמה.
וורן הביט בה ואז הביט בשמים הכחולים שמעבר לחלון.
'אני והמזל שלי'.
כעבור כמה שעות הדיילת הודיעה על נחיתה.
—

–היום השישי. 9:30. שום-מקום–

ונדי התעוררה כששמעה קול של צפצופי אפרוחים.
"אוף! השעון המעורר הזה!" שמעה את קולה של אקו מדברת לעצמה. "אני חייבת להחליף מנגינה בסלולרי".
'יש לאקו סלולרי! אולי אוכל להתקשר למישהו'.
ונדי עשתה את עצמה ישנה.
"בוקר טוב הוד מעלתך!" שמעה את צעדי אקו מתקרבים. "תתעוררי. עוד מעט נלך יחד לחדר המבחנים".
למרות שעיניה היו עדיין מכוסות, פקחה ונדי עיניים וחייכה "בוקר טוב אקו!" אמרה וחייכה. "זאת הייתה שינה מאוד טובה! איך ישנת?".
"כמעט ולא נרדמתי. אני במתח מהמבחן".
"מתי הוא יהיה?".
"עוד מעט. קודם כל נסתדר, נתארגן, נאכל – ואז נלך".
ונדי הנהנה, ואז שוב הרגישה דקירה קטנה בגרונה.
כל גופה נרדם, היא לא יכלה לזוז.
'כמה פעמים יסממו אותי?'.
"אני מצטערת, אבל אלו ההוראות שקיבלתי" אמרה אקו.
אקו ארגנה והאכילה את ונדי, ולאחר מכן הסיעה את ונדי, בפעם הראשונה לפי הרגשתה של ונדי, אל מחוץ לחדר.
ונדי שמעה קול של מעלית, הרגישה שהם יורדים לא מעט קומות, ולאחר כמה שניות שמעה קול דלת מפלדה נפתחת בפניה והיא הוכנסה פנימה.
"אשאר בחוץ" אמרה אקו, ואז שמעה ונדי את צעדיה של אקו מתרחקים.
"סליחה על התהליך הקצת לא נעים שנצרכת לעבור" שמעה ונדי קול חדש.
לא היה ברור אם זה קול של גבר או של אישה. אולי שונה באמצעות מכשיר.
"לחטוף אותי ממיטתי באמצע הלילה. לפצוע אנושות את האיש שאני אוהבת. לנוון אותי לגמרי לזמן לא קצר. לסמם אותי כמה פעמים בעקביות – זה נורא הרבה יותר מ'קצת לא נעים'".
"הבאנו לך את המטפלת הכי טובה שיש לנו. את צריכה להודות לנו" אמר הקול ברוגז.
"ניגש ישרלעניין – מה אתם רוצים ממני?".
"הביטי סביב בעצמך, ותחשבי מה את רוצה מאיתנו".
הכיסוי הוסר בפתאומיות מעיני ונדי, וסוף-סוף לאחר זמן רב יכלה לראות.
היא ניסתה להביט לצדדים ולראות מי הוריד לה את הכיסוי, אבל הכול היה אפל ושקט.
פתאום האורות לפניה נדלקו והיא הסתנוורה.
היא לא יכלה להרים את ידה להגן על העיניים, לכן עצמה את העיניים בחוזקה עד שעיניה התרגלו לאור.
ונדי הביטה לפנים וראתה מולה שבעה צגי מחשבים ענקיים, המשדרים סרטונים של ילדים בגילאים שונים, משחקים להנאתם במקום סגור.
כל צג היה מחולק ל-9 מקומות שונים, ובכל מקום היו לפחות 5 ילדים.
"חטפתם גם אותם?".
"לא, הם באו אלינו מרצונם החופשי".
"אני לא מאמינה לכם".
"הם היו מאוכזבים מההורים שלהם, עניים, אבודים, בעלי תיקים במשטרה ועוד. וכשהצענו להם לבוא הם הגיעו מרצונם. בעיקר בגלל סיבה מסוימת".
"מהי?".
"רצון להורים יותר טובים".
"כאילו אתם יכולים להחליף הורים אמיתיים," אמרה בבוז. "עד כמה שאני ראיתי מניסיוני האישי – יש כאן חינוך ממש טוב".
"אנחנו הבטחנו – וקיימנו".
"מה זאת אומרת?".
"את נבחרת להיות האם של הילדים האבודים".
"ואם אני לא מסכימה? אני לא נכנעת לאיומים".
פתאום ונדי ראתה באחד המסכים שהילדים נראו משחקים בהם נקודה קטנה אדומה בקיר הצדדי.
הנקודה הלכה באטיות לרוחב החדר וחרכה כל מה שעומד בפניה. הילדים הצטופפו בפחד.
'לייזר'.
"ומה החלטתך עכשיו?".
'אני חייבת להציל אותם'.
"אני מסכימה" נאנחה.
היא הבחינה שהלייזר האט אבל עדיין זז.
"מה אתם רוצים שאעשה?".
שולחן קטן ועגול עשוי מנחושת עלה מהרצפה קרוב לכיסא שלה.
על השולחן נח משטח מחשב עליו מניחים את כף היד כדי לפתוח קוד כלשהו.
"מה זה?".
נקודת הלייזר גדלה והילדים צעקו בבהלה.
ונדי שלחה את זרועה שעדיין קצת עקצצה מההרדמה, ושמה את כף ידה על המשטח.
תוך שניות המשטח הבהב באור ירוק והלייזר הפסיק.
"מעכשיו, כל טעות קטנה שתבצעי או דבר קטן שתעשי שייראה לנו לא טוב – ילדייך יסבלו," שמעה את הקול גוער. "ברוך בואר לחייך החדשים, הנסיכה ונדי".

המשך יבוא…