דקה לפני (4)

"… חדר מספר חמש, ארוחת ערב בשמונה, אם אתם צריכים עוד משהו…" האישה מאחורי הדלפק המשיכה לדבר עד שלבסוף נאור לקח ממנה את המפתח, הודה לה, והם עלו במעלית לחדרם. החדר היה יחסית גדול – הם הזמינו משום מה חדר זוגי – והיה בו חלון זכוכית גדול שהשקיף על מחצית מהעיר. היה שם גם מקרר קטן וכמה משקאות שכבר היו בפנים, חדר אמבטיה גדול, וטלוויזיה. מנורה הייתה תלויה במרכז החדר והאירה על כולו.
"מממ… מיטה…" דבריו של נאור נשמעו כמו זמזום דבורה מעומעם בעוד הוא קפץ על המיטה וקבר את ראשו באחת הכריות הרכות שהיו שם. "אל תקפוץ על המיטה ככה! אתה מסריח מהנסיעה." גער בו תום והוריד את הזק'ט השחור שלו ותלה אותו על קצה הכיסא שהיה ליד המיטה.
"אבל אני עייף… אני צריך להשלים שעות שינה…" מלמל וחזר לקבור את ראשו. תום הניד בראשו בייאוש והוציא כמה בגדים מהתיק. הוא התקדם אל המקלחת ופתח את הדלת, נכנס ואז הוציא את ראשו. "אני במקלחת, אל תירדם! אתה נכנס אחריי… בינתיים תנסה לתכנן איך אנחנו נכנסים ל"אירוע"." אמר והחווה בידיו סימן של מירכאות כשאמר את המילה 'אירוע'. "בסדר בסדר…" נשמע קולו של נאור ברקע ותום סגר אחריו את הדלת.
הוא קם מהמיטה, מתכופף מעט כדי להגיע אל התיק שלו והתחיל להוציא את המחברת הלבנה ששטיין נתן להם. היו בה כל מיני תוכניות שהם הספיקו לכתוב כבר אמש, דרכי שימוש בכל מיני מכשירים וכאלה…
הוא התחיל לכתוב כל מיני רעיונות כדי שלא יישכח אותם. הרעיון הכי טוב שהיה לו היה פשוט מאוד בעצם. הוא פשוט ייכנסו דרך הדלת הראשית, יישמרו על פרופיל נמוך וידברו רק עם מי שצריך, עם אנשים שלדעתם יכלו לנדב להם מידע אמין בלי בעיות. הוא רשם גם רשימה קטנה של דברים שהם יצטרכו איתם בערב (דברים פשוטים כמו אקדח, חבל ואולי גם לייזר, למקרה שהם ימצאו מעברים סודיים וכאלה). רעש המים הזורמים מכיוון המקלחת נפסק ולאחר כמה דקות הדלת נפתחה ותום יצא ממנה. "תיכנס," אמר קצרות והתחיל לייבש את שערו עם המגבת שבידו. נאור נאנח קצרות ונכנס. מותיר את המחברת מאחוריו.

כעבור 10 דקות~

"זה היה הרעיון הכי טוב שיכולת לחשוב עליו?" אמר תום בפליאה אחרי שנאור סיפר לו על מה הוא חשב. "תחשוב על זה, אם ניכנס בדרך אחרת, ידעו ישר שאנחנו לא שייכים לשם, הרי מי ראה אותנו? אבל אם ניכנס ככה, אנשים לא יחשדו בנו, כי ראו אותנו נכנסים מהדלת הראשית." והוא התחיל לעשות לו הרצאות על חליפות וטוקסידו, ואיך מתנהגים באירועים כאלה ("השקות, כל האנשים החשובים ביותר מוזמנים לשם, מין הראוי שתדע להתנהג בהתאם."), איפה כדאי לשבת. תום חשב שמוחו עומד לקרוס כשנאור סיים לדבר לבסוף. הוא התיישב על קצה המיטה וחיוך ניצחון זחוח על פניו.
"אוקי, בסדר, אני מקבל את הרעיון אבל רק בגלל שהאירוע הוא היום ואין לנו זמן למצוא תוכנית אחרת – בעיקר בגלל מישהו כאן שאוהב הרצאות…" אמר תום, נכנע לנוכח המבטים המוזרים שנאור נתן לו. "ישש!" צעק בקול והניף את ידו.
"אבל," קטע תום את השמחה, "אנחנו צריכים למצוא חליפות בשביל-"
"אל תדאג, שטיין הביא לי. יש לי כמה בתוך התיק… שנייה…" הוא הכניס את ידיו לבפנים והחל לפשפש בכל הדברים שהיו שם. הוא הוציא אותה כעבור שניות ספורות ושתי חליפות שחורות היו בידו.
"אוי לי… טוב, אין ברירה…" מלמל לעצמו תום.
הם התארגנו ויצאו מהמלון, עושים את דרכם אל "הצדפה על החוף" , המקום בו הכל מתנהל.
~
"אתה בטוח בכך? אם אני אגלה שאתה עושה טעות אחת הערב אני הורג אותך, ברור?" קול עבה וגס נשמע חזק וגבר על רעש הקולות של האנשים מבחוץ.
"אני אומר לך אדוני, אני ראיתי אותם, זו יכולה להיות הזדמנות בשבילנו לתפוס אותם ולקחת מהם את ה'סילבר'-"
"שקט!" רעם קולה של הדמות באפלוליות החדר. "רק אני נוגע ב'סילבר'! אני לא יכול להרשות לחסרי אחריות כמוכם לגעת בפצצה הזו." הוא קם ממקומו מאחורי השולחן והחל להתקדם אל עבר האיש שדיבר. כמו בחדר חקירות של המשטרה, נורה נדלקה מעליו והצלקת שלו נגלתה. "אתה רק לוכד אותם ומביא לי אותם, חיים, מתים, לא משנה לי, העיקר שלא תיגע בשום דבר אחר, ברור?!" קולו המאיים נשמע חזק וברור באוזניו של האיש, והוא נרתע מעט לאחור. "ברור?!" חזר על דבריו.
"כ-כן! אתה יכול לסמוך עליי!" אמר ומיהר לפנות אחורה ולצאת מין החדר.
"אני מקווה מאוד שאני יכול, לטובתך, אוסטין." הבוס הסתובב אחורה ופתח דלת נסתרת שהייתה שם, ונעלם חזרה אל תוך האולם שהיה עכשיו כבר מלא באנשים.
~
"אני מקווה מאוד שאתה בטוח במה שאנחנו עושים," סינן בלחש תום לנאור. אני רוצה עוד להמשיך לחיות, אתה יודע…"
"אל תדאג, הכל יהיה בסדר…" הם ירדו במדגרות אל המבנה, שהיה כמו שציין שמו, על החוף. תום הכניס את ידו לכיס מכנסו ומישש את ההזמנה שהייתה תחובה שם עכשיו, הזמנה שהם לקחו משני אנשים שהיו גם הם בדרכם לשם.
הם הגיעו אל הכניסה והראו לשומר בפתח את ההזמנה והוא הכניס אותם, לא אחרי שווידא לפי תעודת זהות שזה אכן הם.
השניים צעדו פנימה בחשש, אך מהר עטו על עצמם ביטחון. הפחד מפני מה שעלול לקרות רק יסגיר אותם, עדיף להם לשדר נחישות.
נאור לקח משקה כלשהו ממלצר שהסתובב עם מגש כוסות בידו. "אל תשכח מה אמרנו," הזכיר לו תום. "אתה שותה אבל לא יותר מידי, אני צריך אותך פיקח, לא שיכור." הוא הפנה את מבטו החמור סבר אל נאור אך הוא כבר לא היה שם.
"לעזאזל הילד הזה…" מלמל בעצבים התחיל להסתובב שם, מחפש במבטו אחר כל דבר שיוכל לעזור לו למצוא את הבוס שלהם.