דקה לפני (3)

כעבור יום~
הם חזרו לחדרם כשבראשם רשימת מקומות, תכנונים, שמות של אנשים… הם התחילו לארוז כמה דברים בסיסיים שהם יצטרכו.
"אז פשוט ככה? אנחנו הולכים לבד?" אמר תום בלי לשים לב. הוא הכניס עוד כמה בגדים ואקדח וסגר את התיק הקטן שלו, שהיה עכשיו מעט-עמוס.
"טוב, אני לא רואה מה בעיה בזה, אחרי הכל, זה פחות או יותר העניין שלנו איתם, אין טעם לערב את כל המוסד בזה. חוץ מזה, אתה חושב שלא נוכל להצליח?" נאור הביט בו ממקומו ליד החלון. הלילה השמיים היו שחורים לגמרי, בלי אפילו כוכב אחד.
"אני לא מזלזל בכישורים שלנו, אני רק אומר…" הוא התיישב על המיטה. "אני חושב שאולי נישן כמה שעות, ואז נזוז; אחרי הכל, הכיוון והמקום ששטיין נתן לנו מעט רחוקים והיה לנו מספיק זמן…"
"אני מסכים איתך. אתה קולט שאנחנו נכנסים למסיבת "עסקים" ? זה ענק!" קרא נאור בהתלהבות.
"זה לא יהיה כזה 'ענק' אם ניתפס, אתה יודע. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרגיש בנוח שם, אנחנו נהיה חייבים לשמור על עצמנו. אי אפשר לדעת, אולי מישהו ידליף מידע על מסתננים?" תום היה קצת שלילי, אבל אי אפשר לחשוב חיובי תמיד, וזה יותר קשה במשימות. נאור שיגר לעברו פרצוף חמוץ. "אתה לא חייב להיות כזה. אני מבטיח לשמור על כוננות מלאה תמיד, ואני לא אתחיל עם נשים שם, בתנאי כמובן שתסכים לפחות לשתות." תום צחק בקול וכל גופו רעד. "כן בטח, אני בטוח שאחרי שתשתה לא תתחיל עם אף אחת…" הם המשיכו לצחוק ואז עברו לגיחוכים שקטים.
"טוב, אבל עכשיו אתה עף לישון. זה ממילא סיבוך לנסות להעיר אותך." הוא דחף את נאור אל המיטה שלו, ונרדם גם הוא.

כעבור ארבע שעות (4:00)~

עדיין היה לילה, אך אור חלש כבר תחיל לצאת החוצה, והשמיים נצבעו באפור-תכלת צהבהב, צבע טיפוסי לאזור שלהם. השעון המעורר של תום התחיל לצפצף –בשקט מעט- והוא כיבה אותו בהנפת יד. הם כבר היו מורגלים לקימה מוקדמת.
טוב, אולי כולם חוץ מנאור.
תום הביט בנאור שעוד ישן והחליט שיעיר אותו עוד מעט. הוא התארגן במהירות, בדק שהם לקחו את כל מה שצריך (כולל החבל, היתדות, מחסניות להחלפה ומכשירי קשר קטנים) וניגש למיטתו של נאור. הוא התחיל לנער אותו בעדינות, ואז חזק יותר כשזה לא עבד, ואז משך מעליו את השמיכה וקרא בשמו ("קום כבר פדלאה!!") באוזנו, ולבסוף, אחרי שכל זה לא עזר, הוא החליט לשפוך עליו מים.
מים קרים, לא סתם.
זה עבד מעולה. תוך שניות הוא הרים את כל גופו קדימה (יותר זינק), מבט מבוהל ופראי על פניו, ידיו שעונות לצידו וכולו נטף מים. "מה נראה לך שאתה עושה?!" צעק עליו. הוא שפשף את פניו ולחייו היו סמוקות מעט מהקור של המים.
"אתה יודע מה השעה? כבר צריך לזוז. אמרתי לך אתמול שאתה תצטרך לקום מוקדם, וחוץ מזה, לא הייתה לי ברירה, אתה לא קם!" הוא המשיך לנער אותו קצת עד שהתעורר לגמרי ("אני קם! אני קם!"). הוא סיים להתארגן והם יצאו מחדרם, עושים את דרכם בין המסדרונות עד שיצאו החוצה מין המבנה. הם נכנסו לתוך המכונית שלהם (שהייתה גדולה כמעט כמו שהקודמת, רק שזו הייתה מאובזרת) ונסעו.
כשהיו על הכביש המהיר והשתלבו בתנועה שאל תום את נאור: "תזכיר לי שוב את הכיוון?" הוא פתח את המפה שהבוס נתן לו וחיפש את הנקודה הראשונה. "סע צפונה. צריך להגיע למקום שנקרא "הצדפה על החוף""
""הצדפה על החוף"? איזה מין מקום זה בדיוק?" תהה בקול תום. הוא הביט בכביש. "קח כאן שמאלה, ואחר כך ימינה בכיכר…" נאור המשיך לנווט אותו בכביש עד שהם עצרו בתחנת דלק.
"חכה כאן, אני שנייה חוזר." אמר תום וכבר פתח את הדלת. נאור הסתכל בפלאפון שלו. הייתה לו הודעה אחת. זה היה מאמא שלו.
הוא זכר את הפעם הראשונה שתום ראה שהוא קיבל שיחה מאמא שלו. "אתה מדבר עם אמא שלך? אתה לא כבר בוגר בשביל זה?" הוא אכן היה בוגר בשביל זה, אבל זה פשוט הרגל שהיה ונשאר. "טוב אני לא חייתי במוסד, הייתי צריך לשקר לה שאני עובר לפנימייה…" הוא אמר לו אז.
נאור פתח את ההודעה.
'היי חמודי, זאת אמא. רק רציתי להגיד לך שאני ואבא לא נהייה בבית בזמן הקרוב. אנחנו יוצאים לחופשה.
תשמור על עצמך בעבודה ותלמד טוב, בלי בעיות.
ביי נאורצ'וק.'
"נו באמת אמא…" הוא רטן אך חייך בליבו. הוא השקיף אל מחוץ לחלון ועיניו נעצרו על דמות קטנה באופק. היה בה משהו מוכר… הוא צמצם את עיניו כלפיה והשתדל להסתיר את עצמו ואת העובדה שהוא מביט בה, אחרי הכל, לא כל יום אנשים דופקים לך מבט ממושך וחקרני.
הוא בדיוק עמד להתייאש ולשכנע את עצמו שזה בטח סתם מישהו שמתדלק את הרכב שלו כשהדמות הסתובבה והתחילה ללכת לעבר החנות, מתקדמת לכיוון שלו. הוא לא חשב פעמיים והתכופף אל מתחת למושב, כמו ילד קטן. פלאשבק של לפני כמה ימים עלה במוחו…

'איש עם צלקת מעל העין הימנית התקדם לעברו. היה לו אקדח ביד. הם התכוון להשתמש בו, זה בטוח.
"תפסנו את החברה הקטנה שלכם," אמר וחיוך היה על פניו. "היא נתנה לנו את המידע שהיינו צריכים, אין לנו עוד שימוש בה-"
"שיר? איך… מה… עשיתם משהו לשיר ?! שלא תעשו לפגוע בה!- "
"זה לא משנה, היא תמות בכל מקרה…" האיש עם הצלקת חייך וירה. הוא החטיא, אבל היה ברור שזה היה בכוונה…'

"היי אחי, מה אתה עושה שם בדיוק?" נשמע לפתע קולו של תום שואל. הוא הביט בו במבט מוזר ונכנס לרכב, חוגר את עצמו ומניח את אצבעותיו על המפתח.
"אני… אני ראיתי עכשיו את-את אותו אחד מפעם קודמת…" הוא התחיל לגמגם ותום לא הבין על מי הוא מדבר. "קצת יותר ברור…?"
"… הוא היה מעורב במוות של שיר…" עיניו היו פעורות בלחץ קצת יותר מעיניו של תום.. "היה לו צלקת מעל העין…"
"אחי, אתה צריך להירגע. חכה שנייה." הוא חיטט בשקית שהייתה לידו והוציא ממנה בקבוק מים. הוא הושיט אותו אל נאור והוא לגם ממנה ארוכות. "אני חושב שאולי אנחנו צריכים לעקוב אחריו." אמר לבסוף, בקול חזק ויציב. תום הביט בו ואז אמר: "אני דווקא לא חושב. זוכר מה אמרתי לך? אי אפשר לדעת, אולי יש להם מודיעין באזור… אולי זו מלכודת, אולי הם רוצים בעצם שאנחנו נעקוב אחריהם…"
הוא התניע את הרכב וחזר אל הכביש, משתלב בתנועה.
"צודק, נמשיך לפי המסלול שלנו…" אמר נאור ובזה הם חתמו את השיחה.