דמעות של דם-1

אמא ניסתה להגיד לנו משהו, היא נראתה מוטרדת ומפוחדת. "בנות, לא אמרתי לכם את האמת, אבא לא עזב אותנו. הוא נהרג שהייתם קטנות מאוד. אנחנו ממשפחה מלכותית, מחר על הבוקר אנחנו עוברים לארץ חדשה, לבית הקודם שלנו איפה שנולדתן." אמרה אמא ופנתה לכיוון חדרה. ישבנו משותקות לא יכולנו להוציא מילה מהפה.
לאחר לילה שגילינו קצת מעברינו, וחלק מעברו של אבא נשכבנו על המיתות הנפרדות שבחדר המשותף שלנו "תכבי את האור" אמרה קלואי. ג'יין והושיטה את ידה וכיבתה את האור, זמן עבר, כמה שעות עברו, ולא הצלחנו להירדם כל הלילה חשבנו על העתיד שלנו איך עכשיו הכלל התנהל? לאן נעבור? איפה נחיה? עד שלבסוף נרדמנו. לאחר כמה שעות של שינה עמוקה וקצרה שעון המעורר צלצל, היה מאוד מוקדם, 7 בבוקר. התחלנו להתארגן, להחליף בגדים. לכל אחת הייתה את הפינה שלה. קלואי אהבה ללבוש בגדים בולטים, ולעומת זאת ג'יין, עם בגדים פשוטים ונחמדים. סיימנו להתלבש והלכנו לכיוון המטבח אמא עמדה שם, לא ידענו מה להגיד לה, מאוד כעסנו עליה. ידענו שהיא מסתירה מאיתנו משהו, אבל לא דבר גדול כזה על העבר שלנו, החיים שלנו. היא הסתירה מאיתנו את הדבר היקר ביותר, משפחה, וכל החיים שיקרה לנו. הלכנו לחדרינו עם דמעות בעיניים ופתחנו את הארון הגדול שלנו התחלנו לארוז בגדים לתוך שתי המזוודות, לאחר שעה של אריזת בגדים והחפצים שאנו זקוקות להפ סיימנו,היינו מוכנות לעזוב. התיישבנו על מיתותינו, לאן נעבור? איפה נגור? חשבנו לעצמנו. חיכינו לאמא שתסיים לארוז לאחר מספר דקות סיימה אמא לארוז. "בנות בואו, אתן מוכנות?" שאלה אותנו. לקחנו את המזוודות וסחבנו אותן לכיוון דלת היציאה. אמא באה עם המזוודה שלה לכיוון הדלת, ווידאנו שלקחנו הכל. הסתובבנו בבתינו הגדול בדקות הספורות שנשארו לנו. יצאנו החוצה ומונית חיכתה ליד הבית. אמא סגרה את דלת הבית בפעם האחרונה. פעם אחרונה הסתכלנו על בייתנו,על הגינה,שלא נראה יותר.
עלינו על המונית, המונית התחילה לנסוע לאחר מספר שניות.
הסתכלנו על חלון המונית, הכל חלף כל כך מהר בעינינו. פעם אחרונה שנראה את העיר שגדלנו בה מאז שהינו קטנות, לא נשכח מה עברנו פה.
דמעות החלו לרדת מעיינינו.
וכיוונינו פנה לארץ לא ידועה.