דאבל רון

לין הייתה ילדה בעלת ביטחון עצמי.
היא הייתה מקובלת מאוד בכיתתה. היו לה הרבה הצלחות- בלימודים ובקשר החברתי.
מורתה אהבה אותה מאוד. בשבילה, "חנונית" לא הייתה קללה או כינוי גנאי.

בעודה הולכת לבית הספר היא ראתה את החבר שלה, שאותו לא ראתה שנים רבות.
"רון, זה אתה?!" בעודה רצה אל רון, רון שלף אקדח וכיוון אותו אליה.
היא צעקה. "רון!!!!!" והוא ירה בה.

היא התעוררה וצעקה: "רון!!!!!"
היא התנשפה בכבדות…

אימא שלה, רצה אל החדר.
"מה קרה? "
"זה רון…" היא אמרה.
"רון? הוא לא נמצא במיון?" אמרה אימא.
"כן… זה היה חלום"

"טוב…"
לין הסתכלה על אימא שלה, ואימא שלה התבוננה בה."
"טוב, קדימה. הגיע הזמן ללכת לביה"ס אמרה אימה"

בעודה רועדת, לין הלכה לצחצח שיניים ולהכין לעצמה ארוחת בוקר.
היא לקחה את הסכין והתבוננה בו.
"לין?" אמרה אימא.
"הכל בסדר?"
"כן. אני בסדר" אמרה לין.

לין מרחה את הריבה על הלחם ושמה אותו בשקית נייר.
היא התחילה למלא את הבקבוק.
"את דואגת לו". אמרה אימא.
לין הכחישה ואמרה: "לא, ממש לא".
היא סגרה את הדלת והלכה לבית הספר.

הגיע זמן ארוחת העשר.
"היי, מה קורה לך היום?" אמרה חברתה.
"אני בסדר." לין הגיבה.
"לא, את לא. את "מעופפת כל היום".
לין נאנחה. "בואי נדבר במקום אחר".

שני הבנות ישבו מתחת לעץ.
לין התחילה לבכות.
"מה קרה?" שאלה חברתה.
"זה רון".
"רון? רון כהן?" שאלה חברתה.
"כן… הוא…".
"אני חלמתי אליו אתמול".
"חלמתי שהוא הצמיד לי אקדח לרקה…"
"מה?! וואו… את מפחדת ממנו?" שאלה חברתה.
"לא, אני דואגת לו".
"הוא במיון. הוא בידיים טובות". אמרה חברתה.

"אני יודעת…"

במיון…

ערכו בבית החולים "ערב פוקר".
רון שהיה בגבס עם פציעות בכל הגוף, ניגש אל אחד משולחנות המשחק. וישב על הכיסא.
מיד בא לשחק עמו פצוע נוסף. הוא היה עם שבר קל ברגל.
"שלום לך!" אמר רון כהן.
"שלום, קוראים לי רון מייצרברג".
"נחמד מאוד, גם לי קוראים רון!"

הם התחילו לשחק.
רון מייצרברג: "אני מהמר על 10,000 שקל."
הוא הוציא מכיסו צ'ק בסך זה.
מה?! אתה… אתה, בטוח? רון כהן שאל.
רון הנהן.
רון כהן ביצע כמה מהלכים די חזקים.
רון מייצרברג התחיל לחשוש. הוא התחיל למשש את האקדח שהחביא.
כמה מהלכים עברו, ורון כהן היה בדרך לנצחון.
רון מייצרברג היה המום. הוא ביצע מהלך אחרון, ויריבו ניצח.
"יש!!!" צעק רון כהן".

רון מייצרברג זעם וכעס. והפנה את גבו לעבר רון.
הוא הלך לקבלה, מילא את אישור היציאה. והסתלק מהמקום ברכב שחור וגדול.

ימים רבים עברו ורון הבריא. הוא יצא מבית החולים והתקדם לכיוון החנייה.
שם חיכה גם הרכב של רון מייצרברג.
רון יצא מן הרכב והתקדם לעברו של רון כהן.

הוא שלף אקדח לעברו ואמר: "יש לנו עסק לא סגור".
רון כהן נבהל, והחל לברוח.
עוזרו של רון מייצרברג תפס את רון בידיו ודחף אותו לתא המטען. הדלת של התא נסגרה ורון נשאר לכוד שם.
הרכב השחור נסע, ואיתו רון כהן.

בכיתתה התחילו לקשט את התקרה והקירות לכבוד יום העצמאות.
"לין?" קראה חברתה.
"כן."
"את יכולה לתלות את המגן – דוד על הקיר?"
"כן בוודאי"
חברתה לחשה לה: היי, שמעתי שרון יצא מבית החולים.
"באמת?!"
"זה מעולה!"
"אני כבר מחכה לראות אותו!" אמרה לין.

רון התעורר קשור לקיר באזיקים.
"איפה אני?!" שאל.
"במחבוא שלנו, חתיכת אידיוט". מייצרברג אמר.
"עכשיו, איפה הכסף?"
"איזה כסף??" רון שאל.
"הכסף שלקחת לי מהפוקר! חתיכת זבל!"
"א… א… אני הפקדתי אותו כבר…" רון אמר.

רון מייצרברג עשה לעוזרו סימן בעיניים.
העוזר של רון התחיל לשבור לו את עצם הבריח.
רון כהן התחיל לצרוח מכאבים.
באותו זמן רון ניסה להשתחרר מהאזיקים שבקיר.

רון מייצרברג אמר: "אש!!!"
והעוזר שלו ירה 3 כדורים על רון כהן.
רון התחיל לדמם ולבסוף מת.
"הפסדתי 10,000 שקלים"…. רון מייצרברג אמר לעצמו.

עברו 10 ימים…
בדרך לבית הספר, לין הבחינה באימו של רון מתניעה את הרכב ומתחילה לבכות.
"מה קרה?" שאלה לין.
"רון, שלח לי SMS, והודיע שהוא בדרך הביתה"
"זה מעולה!" אמרה לין.
"כן אבל ה-SMS נשלח לפני 10 ימים!!!"
"מה?!" אמרה לין.
"תזמיני משטרה!"
"שיתחילו לברר ולחפש אותו!"
"כן, אני אעשה זאת."
לין חייכה אליה ואמרה: "יהיה בסדר".

לין התחילה לתלות שלטים ברחבי העיר ובשטח בית החולים.
"אבד נער! רון כהן שבתמונה השתחרר מבית החולים לפני 10 ימים ומאז לא ראו אותו! כל מי שראה אותו מתבקש להודיע ללין בת-חן בדחיפות!
באותו זמן רון מייצרברג נסע ברכב השחור שלו. הוא הבחין בשלט שתלוי בבית החולים.
"נראה שמשהו הפיץ את השמועה" אמר לעוזרו.
"חבל שנצטרך להעלים גם את הילדה החמודה הזאת".
"היא הביאה את זה על עצמה, אסור שהמשטרה תגלה את החשודים למעשה".
כשלין הייתה בדרכה חזרה לביתה היא עברה דרך החנייה.
רון רץ לעברה ותפס אותה בידיו.
"עזוב אותי!!!" לין צעקה.
העוזר של רון עזר לו לדחוף אותה לתא המטען.
היא התחילה לצרוח.
רון הדביק לה על הפה נייר דבק. היא ניסתה לצעוק אבל אף אחד לא שמע.
לין נזרקה לתא המטען, הדלת נסגרה, והרכב ברח מהמקום.

לין התעוררה.
"איפה אני?! הצילו!!!"
תסתמי, ילדה מפגרת. רון הגיב.
"למה חטפתם אותי?!" היא צעקה.
"כי את הפצת את השמועה!" רון אמר.
"איזו שמועה?"
"השמועה על רון כהן." רון אמר.
"אתם אחראיים לסיפור?!"
"כן" רון אמר.
"אני הרגתי אותו"
"למה?! לעזאזל?!" הגיבה.
היא התחילה לבכות.
"הוא גנב לי צ'ק בסך 10,000 שקל!!!" רון צרח.

"העניין הזה יתגלה מהר כי אנשים יראו את השלטים שתליתי." אמרה.
"הו, לא"
"לא, אני אהרוג אותך ואוריד את השלטים".
"בבקשה…. לא…" היא התחילה ליבב.
"אני מתחננת…"
"חבל מאוד, זה כבר מאוחר מידי".
רון מייצרברג עשה סימן לעוזרו.
העוזר לחץ על ההדק. 3 כדורים פגעו ברגלה של לין, והיא התעלפה – מה שנראה כמו מוות מצד רון מייצרברג.
"יופי" אמר רון.
"עכשיו נשים אותה בארגז ונזרוק אותה למזבלה"
"אחר כך נוריד את השלטים"
עוזרו של רון הסתכל עליו עם חיוך סתמי.

"בוא נזוז" אמר רון, ורץ לעבר הרכב השחור.
הם הגיעו למזבלה העירונית.
רון לקח לידיו את הארגז שבתא המטען, וזרק אותו לעבר הזבל.
רון רץ וחזר לרכב, והם הסתלקו מהמקום.
בבית החולים…
"שלום, בני אושפז כאן לפני 10 ימים…" אמרה אימו של רון בעודה מתקרבת לדלפק הקבלה.
"הוא אמר לי שהוא בדרך" המשיכה.
"חכי, אני בודקת בקלסר היציאה מבית החולים" אמרה הפקידה והושיטה את ידה לעבר הקלסר.
"מה השם?" שאלה הפקידה.
"רון כהן" הגיבה אימו של רון.
"רון יוסף, רון לוי, רון דאיה, רון מייצרברג…" אומרת הפקידה בעודה מחפשת אותו ברשימה.
"מצאתי, הנה רון כהן!"
"כתוב שהוא יצא מבית החולים לפני 10 ימים, וסיים את אשפוזו בהצלחה" המשיכה הפקידה.
"כלומר… הוא לא כאן?" שאלה אימו של רון בעודה רועדת.
"טוב, תקשיבי…" המשיכה הפקידה.
"לכי, בחזרה הביתה, ותנסי לנוח ולהירגע כמה שיותר… אני אזמין משטרה ונחפש אותו באזור".
"טוב, תודה" אמרה אימו של רון ויצאה מבית החולים לעבר החנייה.
היא התניעה את הרכב ונסעה בחזרה לביתה.

במזבלה…
לין התעוררה בסחרחורות בתוך הארגז.
"הו… איפה אני…"
"למה אני בתוך הארגז?" אמרה כשהיא מנסה לצאת ממנו.
התאמצות אחת אחרונה, והיא הצליחה לצאת מהארגז.
"אוי, אלוהים… מה זה הריח הזה?" אמרה בעודה מריחה את עובש האשפה.
"אני במזבלה העירונית?" נדהמה.
"טוב אני חוזרת הביתה…" המשיכה בעודה מתנשפת בכבדות.
"אימאל'ה!!!" צועקת כשהיא רואה את רגלה המכוסה בדם.
"מה קרה לי???"
"טוב אני חוזרת הביתה… אימא תוכל לטפל בזה."

אימו של רון עצרה את הרכב וחנתה בחנייה שלה.
"תגידי, ראית את לין?" אומרת אימה של לין בעודה מתקדמת לרכב החונה.
"לא… למה?" שואלת אימו של רון.
"שלחתי אותה לקנות כמה עגבניות בחנות המכולת לפני שעתיים".
"אני דואגת לה…" המשיכה אימה של לין.
"אל תדאגי, תעשי את מה שאני עושה…" אמרה אימו של רון.
"לכי לנוח ולהירגע בביתך".
"אוקי, אני אעשה זאת". הגיבה אימה של לין.
השעה הייתה כבר 19:00 ורון מייצרברג הסתובב בעיר והחל לאסוף את השלטים שלין תלתה.
הוא חזר אל המזבלה כדי לקחת את השלטים שנתלו גם שם.
"היי, למה הארגז של הילדה נמצא מחוץ לערימת הזבל?!" שאל את עוזרו.
"ולמה הוא ריק?!" אומר ומתחיל לחרוק את שיניו בזעם.
"יש לזה רק הסבר אחד- הילדה עדיין בחיים!"
לין דפקה בדלת ביתה כדי להיכנס. ואימה פתחה את הדלת.
"הו… אני דאגתי לך נורא!" אמרה אימא של לין באנחת רווחה.
"איפה היית?!"
"אני הייתי אצל שני פדופילים" הגיבה.
"מה?!"
"טוב, אני אכין לי ולך כוס תה ואז תספרי כ-ל מ-ה ש-ק-ר-ה".

לין, התיישבה על הכיסא שבמטבח והחלה לספר לאימה את הסיפור.

"את אולי לא תאמיני לזה, אבל אני מבטיחה לך שזה נכון!" הבטיחה לין.
"בדרך למכולת ראיתי את אמו של רון בוכה, אז שאלתי אותה מה קרה. היא אמרה לי שבנה רון שלח לה SMS לפני 10 ימים והודיע שהוא בדרך הביתה. אז מטובי הכנתי שלטים שיעזרו לה למצוא את רון…"
"חכי, חכי, חכי…" סיננה אימה.
"רון יצא מבית החולים 10 ימים לפני שהלכת למכולת?"
"כן" הגיבה לין.
"אחר כך, כשהתכוונתי לתלות את השלט האחרון בבית החולים האזורי, שני בריונים קשרו אותי והחלו לזרוק אותי לתא המטען שברכבם…"
"מה?!" סיננה שוב.
"אל תמציאי סיפורים כמו שאת אוהבת לעשות" רטנה.
"אני נ-ש-ב-ע-ת לך שכל זה נכון!"
"יש לי אפילו פציעה כהוכחה!" אמרה לין והחלה להרים את מכנסה ולהראות את רגלה.
"אני לא מאמינה!" אמרה אימא באמון.
פניה של אימה היו בשוק, והיא החלה להחוויר. אימא של לין איבדה את ההכרה לכמה שניות.
היא התעוררה וצעקה: "זה לא יכול להיות!"
אימה של לין התיישבה על הכיסא ולין המשיכה בסיפורה.
"אחר כך התעוררתי קשורה באזיקים לקיר מתכתי. הבחור שלקח אותי החל לספר לי…" ולין עצרה.
"מה? מה הוא אמר?!" אמרה אימה של לין כשעיניה מוצפות דמעות.
"הוא אמר לי… שהוא הרג את רון!" המשיכה לין בעודה דומעת.
"זה לא אפשרי!!!" אמרה אימה של לין באמון.
"אחר כך הוא לקח אקדח וירה עלי 3 כדורים ברגל!!!" צרחה לין.
"מה?!" צרחה אימה של לין.
אימה של לין שוב איבדה את ההכרה לכמה שניות.
לאחר מכן היא אמרה: "טוב שאת חייה" וחייכה.
"אני התעוררתי במזבלה העירונית ומשם חזרתי הביתה" המשיכה לין.
"אני מבינה, בואי נתקשר למשטרה ולאימו של רון, כדי לבשר לה את החדשות המרות". הגיבה אימה של לין בצער.

אימה של לין התקשרה ראשית לאימו של רון.
"אה… שלום. מדברת אימא של לין".
"שלום לך".
"אה.. רציתי לבשר לך את החדשות".
"אילו חדשות?" שאלה אימו של רון.
"רון…"
"מה איתו?"
"הוא… הוא… הוא…"
"הוא מה???" שאלה אימו של רון.
"אוקי… לא להיבהל… רון מת".
אימו של רון התאפקה להישאר בשפיות אחרי המשפט המכאיב.
"אני מבינה…" אומרת אימו של רון בעודה בוכה בצער.
"טוב… אני צריכה לנתק…" אמרה אימה של לין בצער.
"אוקי"
אימה של לין ניתקה"

"עכשיו בוא נתקשר למשטרה" אמרה אימה של לין וחייגה 1-0-0.
לאחר כמה שניות ענו לה:
"שלום"
"שלום וברכה" עונה הפקידה.
"לאחרונה הילדה שלי עברה התעללות מצד שני פדופילים…"
"אוקי, המשיכי"
"היא נלקחה לבונקר סודי ונפגעה ברגליה מ-3 כדורי אקדח" המשיכה אימה של לין.
"וואו" נדהמה הפקידה.
"אנו נשלח ניידות ושוטרים לרחובות וננסה לאתר את שני הבחורים" המשיכה הפקידה.
"אוקי, תודה" הודתה אימא של לין.
אחרי כמה ימים יצאו 10 שוטרים לרחובות כדי לחפש חשודים עם חקירות מקצועיות ומכ"ם, אך כל הניסיונות כשלו.

עברו חודשיים, ואימו של רון סיימה להתאבל על בנה האבוד.
"איך את מרגישה?" שאלה אימה של לין את אימו של רון.
"בנוגע למי?" שאלה אימו של רון.
"בנוגע לרון" ענתה.
"אני מניחה שאני בסדר" הגיבה אימו של רון.
"טוב אני צריכה לנתק" המשיכה אימו של רון.
"להתראות"
"ביי"
והשיחה הסתיימה.

רון מייצרברג ועוזרו ישבו על ספסל בפארק.
שני שוטרים חמושים ישבו שני ספסלים לידם.
"היי, אתה מכיר את השניים האלה?" אומר אחד השוטרים לחברו.
"לא" עונה השוטר.
"הם נראים לי מוכרים מאוד". ממשיך.
אחד השוטרים התחיל לפנות לרון מייצרברג לחקירה משטרתית.
"אה… סליחה…" אומר השוטר לרון.
רון מייצרברג ראה את השוטר מתקדם לעברם, והתחיל לברוח ולרוץ לעבר מכוניתו.
"היי! חכה!!!" צועק השוטר בעודו מנסה לתפוס את עוזרו של רון.
רון מייצרברג ברח לרכב השחור שלהם ועוזרו מגיע מיד אחריו.
רון מייצרברג לחץ על הגז והרכב השחור נסע במהירות הרחק משם.
רון ועוזרו הגיעו למחבוא שלהם.
ורון אמר: "לדעתי העיר נתניה לא העיר האידיאלית בשבילנו…"
"בהתחשב בזה שלפני חודשיים ביצענו פשע שהגיע אפילו לחדשות."
"אנחנו כבר חשופים!"
"תארוז את החפצים! אנחנו עוברים לתל-אביב."