גופה על חוטים – פרק 9

"מה עשית?! תראה את כל הבלגן! אני אצטרך לנקות את הכל! ילד חלאה שכמותך! לא היית צריך להיוולד".
"אני מצטער. רק רציתי להכין לך ולאבא עוגה".
היא לקחה את ידי והכניסה אותי לתוך תיבת מתכת, לאחר מכן היא סגרה את המכסה ונעלה אותי בתוך התיבה.

"תלמד לקח!", היא צעקה.
היא סגרה את דלת המחסן והלכה.

בזמן שהייתי בתיבת המתכת הזאת, חלמתי, חלמתי על אריה, חלמתי על תנין, חלמתי על ציפורים בעלי צבעים מרהיבים.

חלמתי שאני עומד בתוך שדה חיטה. השמש מציצה מבעד לעננים ורוח קלה מלטפת את עורי. כל מה שרציתי לעשות באותו חלום היה לעמוד, לעצום עיניים ולפתוח ידיים. לדמיין כאילו אני אווירון.
חלמתי גם, על כוכב אחד, שבו יש אנשים טובים. הכוכב דומה מאוד לכדור הארץ. אבל בכוכב הזה האנשים שונים. כל אחד נראה מיוחד. כולם חיבבו זה את זה והייתי מאושר.

כך נגמר החלום שחלמתי.

אימא חזרה אחרי יומיים ופתחה את התיבה. יצאתי מן התיבה והלכתי לחדר.

"היי קייטי! היי לואיס הדוב! התגעגעתי אליכם!"
חבקתי את הבובות חזק חזק. פחדתי שאימא אולי זרקה אותן.

"אני אוהב את כל הבובות שלי!"
, "אבל אותך, אותך מארי אן אני אוהב הכי הכי."
מארי אן הייתה בובה מיוחדת. היא הייתה עשויה מפלסטיק והעור שלה היה לבן וחלק ממש כמו פנינה וקרמיקה לבנה. השיער שלה היה זהוב ויפה, כאילו השיער שלה הוא מצופה בזהב אמיתי. העיניים שלה, העיניים הגדולות והיפות שלה נראות כאילו יש אוקיינוס בתוכן. הן כחולות וטהורות כמו השמיים.
היא הייתה מיוחדת. קבלתי אותה מסבתא! סבתא אוהבת אותי! אבל… סבתא כבר לא כאן. אימא אומרת שסבתא למעלה למעלה בשמיים.
הלכתי לשדה החיטה הישן ולקחתי את באת'ני הארנבת. לקחתי איתי קוביות משחק מעץ והתחלתי לבנות מגדל. המגדל היה מרשים. אבל הוא לא היה מספיק גבוה בשביל להגיע אל סבתא.

"אל תדאג!", אמרה באת'ני הארנבת. "יום אחד אתה תפגוש את סבתא רק חכה ותראה. זה יקח המון זמן."

"היי צוציק!", זה היה אבא.
"אבא! שלום! אני בניתי מגדל גבוה בשביל להגיע אל סבתא!"

"זה לא מעניין אותי. בוא הביתה האיש בחליפה מחכה. אתה הולך מפה סוף סוף".
הוא תפס לי את היד. וגרר אותי הביתה.

"קח כל הבובות שלך והבגדים נמצאים בפנים, עכשיו לך החוצה האיש עם החליפה מחכה לך".

לא ידעתי מה קורה… הכול קרה כל כך מהר. לרגע אחד מצמצתי והגעתי לבית יתומים. לא הבנתי מה קרה.

האיש בחליפה הראה לי את החדר שלי. היה שם עוד ילד. הוא ישב במיטה הקדמית והסתכל על התקרה.

"היי אתה הילד החדש", אמר הילד שהיה איתי במחדר.
הייתה מיטה פנויה אז שמתי את החפצים שלי שם.

הוצאתי את התיק ושמתי ליד הכרית את לואיס הדוב, פפר, באת'ני הארנבת, מארי אן, חברותיה של מארי אן ובגדים.

"מה זה? אתה משחק בבובות? אבל אתה בן!", הוא צחק.
-"אל תגלה לאף אחד… בבקשה".
-"אל תדאג, הסוד שלך שמור אצלי".

-"אמ…איך קוראים לך ?"
"דאניס!", הוא אמר בחיוך.
"נעים להכיר, אני…."

הפעמון צלצל. "זה שעת האוכל!".
ירדנו שנינו למטה והגענו לחדר האוכל. השולחן היה נמוך והוא היה עשוי מעץ ישן ומעליו הונחו צלחות וכוסות. הייתה קערה של ירקות ורגל עוף לכל אחד מן הצלחות. הייתי רעב מאוד.

אחרי כמה זמן כל הילדים באו. הם היו מסורקים עם תלבושת אחידה כל אחד ואחד.
האיש בחליפה בא והציג אותי ומיד התחלנו לאכול.

היום היה יום ראשון, לכן בצהריים הלכנו כולם לכנסייה של בית היתומים. התפללנו וחלק מהילדים ישנו תוך כדי קריאה מספר התפילה. חלק לחששו וחלק שרו ביחד עם הכומר מזמורים.
ישבתי בצד והסתכלתי על כולם. אף אחד לא ישב בספסל שאני ישבתי, אבל זה בסדר! אני לא לבד! יש לי את הבובות שלי! הם תמיד יהיו איתי.

כשחזרתי לחדר אחרי התפילה ראיתי כמה ילדים עומדים מסביב למיטה שלי. הם צחקו.
"איזה מצחיק! הוא משחק בבובות!", "תיראו אותי אני דובי!", "איזה עלוב!"

מיד לאחר מכן הבנתי שהם נוגעים בבובות שלי.
"תעצרו! אל תגעו בהן, הן שלי", צעקתי עליהם וכולם הסתכלו עליי.
"הנה הילד שמשחק בבובות!". זה היה דאניס.

אבל אני לא מבין, הוא אמר שהוא לא יגלה לאף אחד… זה היה… שקר?

הם התחילו לצחוק עליי והצביעו עליי. לא הבנתי מה קרה. הכול קרה כל כך מהר… כל כך מהר.. כל כך מהר.

התחלתי להזיל דמעות. ניסתי להסתירן אבל הם פשוט המשיכו וזלגו מן העיניים.
"תראו הוא בוכה!", "איזה ילד קטן!".
דאניס ואחד הילדים באו ולקחו את מארי אן. הם פתחו את החלון.
לרגע הייתה דממה. אבל אז הם עזבו את הבובה והיא נפלה לה.
"לא! מארי אן! למה עשיתם את זה?!"
רצתי לחלון והילדים ברחו למסדרון. רק דאניס נשאר, הוא עדיין צחק מכל המהומה.

רצתי לחצר וראיתי אותה. מארי אן. היא הייתה כל כך יפה.
הכול קרה כל כך מהר. כל כך מהר. כל כך מהר. מארי אן התלכלכה מבוץ והיד והרגליים שלה נשברו. בפנים הייתה שריטה ופצעי נפילה והיא נהרסה.

"מארי אן…."
התחלתי לבכות. הכול קרה כל כך מהר. כל כך מהר.
הגעתי לחדר עם השרידים מגופתה של מארי אן ודאניס המשיך לצחוק.
שמתי את גופתה על המיטה.

באתי לדאניס. הוא נפל על הרצפה.
שטף דם החל לזרום מאפו. דרכתי על גופו והרסתי את פניו. הוא נהיה כחול וכמעט חסר הכרה. הוא בקושי היה יכול לזוז.

"זאת נקמה. על הסוד. ועל מארי אן!".

הוא לא דיבר.

"מה עשית?! הצילו! מישהו! יש פה פצוע!"
לאחר כמה דקות הגיעו אנשים מבוגרים עם חלוקים לבנים לחדר. חיבקתי את הבובות שלי ואת דאניס לקחו לבית החולים.

הוא מת מאיבוד יתר של דם.
מאז, אף אחד לא דיבר איתי. נפגשתי כל הזמן עם אנשים שאמרו שהם באים לעזור לי. הם לא עזרו לי באמת. הם רק דיברו איתי על מה שקרה. הם נתנו לי תרופות וגלולות עגולות. כלום לא עזר. הם לא עזרו לי. הם לא עזרו למארי אן. כלום לא יחזיר את מארי אן.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true