גופה על חוטים – פרק 6

"יומנו של הולברט גריף
יומן מספר 11".

"היא כל כך יפה. היא כל כך יפה. היא כל כך יפה. היא הבובה המושלמת.
היא מושלמת. אני לא אתן לאף אחד לגעת בה. אני רוצה לקלף לה את העור הלבן,
אני רוצה לחשמל אותה, אני רוצה לשרוף לה את השיער הזהוב והבלונדיני, אני רוצה לשכב איתה, אני רוצה לטעום אותה, לרסק לה את העיניים הכחולות, אני רוצה לקרוע כל וריד וגיד בגופה. אני רוצה לחנוק אותה, אני רוצה שהיא תהיה הבובה שלי. רק שלי.

היא רק בת 9. למרות שהיא כל כך קטנה, היא מסובבת אותי סביב האצבע הקטנה שלה. עכשיו זה לא הזמן המתאים.
הזמן המתאים הוא כשהיא תגיע לגיל 17. אני יכול לדמיין מה אני אעשה לה, כשיגיע הרגע. אני מזריק לה כספית מתחת לעיניים והיא מבקשת רחמים. היא מסתכלת עליי עם העיניים הכחולות הגדולות והיפות שלה. היא נופלת על הגב ובוכה. הדם יוצא לה מהעיניים והוא זוחל לעבר החזה. הוא מגיע לבטן ומטפטף על שיערה הבהיר. הכספית הורגת אותה מבפנים. היא בוכה, עומדת עירומה בחדר. אני מגיע עם סכין וכורת לה את הקיבה. היא מתה. אני מקלף לה את העור, מהרגליים עד לחזה, מהחזה עד לפנים. היא עדיין יפה.

לא אכפת לי מה הפרש הגילאים, לא אכפת לי מהדת המגוחכת שלה, אני רוצה אותה. אני אקבל אותה…."

לא יכולתי להמשיך לקרוא.
זה היה מזעזע ומחריד. מי זה האיש הנוראי הזה?!

חשבתי לעצמי בראש.
"הולברט גריף… הולברט… הולברט…"

הסקרנות אכלה את הדעת. לבסוף חווה אכלה מין התפוח.
הסקרנות הייתה הנחש.

המשכתי לקרוא.

העברתי עמוד.

פניי נהפכו להמומות.
זאת.. זאת תמונה. זאת תמונה שלי. זאת תמונה שלי! מה תמונה שלי עושה פה ?
בתמונה הייתה ילדה קטנה כנראה בת 9. זאת הייתה תמונה שהצטלמתי עם ההורים שלי.
אבל כנראה שאותו אדם גזר את התמונה. הייתי עם שמלה פרחונית, היא הייתה גדולה עליי ב4 מידות, לא ידעתי למה לבשתי אותה, אבא אמר שזאת שמלה מיוחדת.. אני אפילו לא זוכרת מה קרה באותו יום…

העברתי עוד עמוד,
זאת הייתה תמונה שלי בבגד ים, הייתי ילדה באותו זמן. הלכתי ליום כיף עם אימא באגם.
מתחת לתמונה היה כתוב: "היא כל כך יפה…"

הרגשתי מוטרדת. הרגשתי פחד. כאילו שמליון זאבים מסביבי והם רק מחכים לפקודה לתקוף. הרגשתי כל כך מושפלת. מי זה בן האדם המחריד הזה?!

בסוף החלטתי לקחת את היומן לחדר האיפור.
חשבתי כל היום על התמונה, על היומן ועל התיאורים המזעזעים, על הפנטזיות המטרידות ועל בן האדם שאליו היומן שייך.

שכבתי על הרצפה בחדר. בין כל הליכלוך, העובש, מוצרי האיפור והמראות השבורות היה ניתן לראות אותי. שוכבת ובוהה בתקרה. מחכה שנס יבוא ויציל את כולנו.

אברהם דפק בדלת שלא הייתה ממש דלת, היא הייתה מפורקת ושבורה.
לא עניתי לו ולא הסתכלתי עליו. המשכתי לבהות בתקרה.

הוא לא דיבר. הוא התקרב אליי ונשכב לידי ובהה בי ואז בתקרה המעופשת של החדר.
"אז מה את מחפשת ילדה..?".
-"נס".

היה שקט לכמה דקות. המשכנו לבהות בתקרה.
אברהם פתח את פיו והתחל לדבר,
"נס יבוא רק אם נאמין שהוא יבוא"
לא הבנתי למה הוא התכוון. האמת שלא היה לי אכפת. אני רק רוצה לדעת אם אימא בסדר או לא, אני רוצה לדעת אם היא הצליחה לברוח מהשוטר שהיה באותו יום ברכבת, אני רוצה לדעת אם היא עכשיו ברחוב אליזבת, מנצ'סטר, מחכה לי.

אברהם הסתכל עליי. הוא הרים את הראש ונתן לי מעטפה.
בתוך המעטפה היה קובץ של תווי מוזיקה. זה היה המנגינה של פרדריק שופן.
"בעל הבית רוצה שתנגני בפסנתר ב'חדר ההתעללות', הוא רוצה שיהיה נעים יותר ללקוחות ל..לשכב או להתעלל בגופות..
'חדר ההתעללות' זה המקום שבו הלקוח עושה אממ..דברים.. עם הגופה.. ואז…"
-"הזבל הזה רוצה מה!?!?", קמתי מהרצפה וצעקתי על אברהם, כאילו הוא היה האשם..
אבל אז הבחנתי בפצעים האדומים שהיו לו בפנים. פצע אחד היה חתך בשפה התחתונה ופצע אחר היה ליד הגבה השמאלית והמצח. שאר הפנים היו משופשפות ואדומות. הוא היה נראה ממש…ממש.. ח..חתיך.. כאילו הוא הלך מכות עם חבורת בריונים שהציקו לגברת..
-"מה קרה לך בפנים?!"
"זה שום דבר.. א..אני נפלתי…"
-"הוא הרביץ לך, נכון?! אני הולכת לדבר איתו עכשיו"
"חכי קתרין, אל תלכי!"

לא הקשבתי לו. הלכתי הליכה מהירה לכיוון המשרד. עברתי את המסדרון ואת הספרייה. הגעתי למשרד.
פתחתי את הדלת ונשמעה טריקה. ליד בעל הבית היה איש גבוה לבוש בטוקסידו והחזיק אקדח.
"רוצה שאני אפטר ממנה?", הוא שאל את בעל הבית.
בעל הבית השיב לו, "שלא תעיז. היא שלי. תשאיר אותנו לבד"

הבחור הגבוה עם הטוקסידו והאקדח יצא לכיוון דלת אחרת שהייתה במשרד. היא הייתה מפוארת יותר.

קירות המשרד היו מצופים בטפט אדום קטיפתי, מזכיר את אולם התיאטרון בבודפשט שאותו ראיתי רק דרך תמונות מהספרים. על התקרה היו ציורים של שדים שנלחמים במלאכים והייתה גם נברשת בצורת פרח עם מנורות בצבע זהב. זה היה יפה, אבל זה היה גם מאוד אכזרי. מדוע יש לו את כל הטוב במשרד אבל הוא לא משקיע כסף בבית הבובות? הקירות מתחילות להתקלף וריח של ריקבון גופות מתות מציף את החדרים.

"אסתר, מדוע זכיתי לראותך?" הוא חייך חיוך שטני. הוא שילב ידיים והסתכל עליי.
-"אתה הברצת לאברהם?", הסתכלתי עליו במבט זועם.
הוא חייך אליי. הוא אמר, "אכן כן, אבל זאת אשמתך, היית יכולה להישאר בחדר
ולחכות שאברהם יחזור לנעול את המנעול. זה העונש שלו, הוא שכח לנעול"

הרגשתי אשמה.
זה לא הגיע לאברהם. הוא בסך הכל מנסה לשרוד פה. ממש כמוני.
"האם קבלת את הפרטים לגבי העבודה שלך?"
לא רציתי לענות לו. הלכתי בחזרה לחדר. אברהם חיכה לי.
הוא הסתכל עליי.

אחרי כמה שניות של דממה,
התחלתי להגיד, "אני מצטע…."
-"למה יש לך את זה?" – הוא החזיק את היומן.

חטפתי לו את זה מהיד. יש שם בטח תמונות שלי עירומה. אני לא רוצה שהוא יראה אותן.
"מצאתי את זה במדף הספרים.."
-"זה שייך לבעל הבית וזה…"
קטעתי את דבריו. "מה?! הוא הולברט גריף ?!"
אברהם התחיל לחשוש..
"אממ.. כן.. לא אמרתי לך כי חשבתי שזה לא כזה חשוב…"

התחלתי לבכות.

אברהם התקרב אליי וחיבק אותי. לרגע אחד מאז שהגעתי לפה,
הרגשתי בטוחה.
נרגעתי ואברהם הלך לסידורים. שלוש ילדות באו אליי לחדר ערומות. אני זוכרת שאיפרתי אותן לפני כמה שעות.
הבנתי מה אני צריכה לעשות. הן כנראה הולכות ל"חדרון המוות" ומשם אל "חדר ההתעללות".

תיקנתי להן את האיפור. הם היו כל כך יפות. הן היו כל כך צעירות. כאב לי עליהן.
זה קשה לראות אנשים הולכים בדרך המוות, וזה עוד יותר קשה כשאת אשמה חלקית..
אני זאת שאיפרה אותן, ואני זאת שתנגן בפסנתר תוך כדי שהגופות שלהן נאנסות.

הלכתי איתן למסדרון של החדרים. הרגשתי כל כך רע.
עברנו את המסדרון. הנה הדלת שפחדתי כל כך לפתוח. פחדתי גם עכשיו לפתוח אותה.
כשנגעתי בידית של הדלת רעדתי.
התחלתי להזיל דמעות. אחת הבנות התקרבה אליי וחיבקה אותי. היא לחשה לי
"זה לא אשמתך".
אבל זאת הייתה אשמתי. יכולתי להתנגד.
היא אמרה לי " אני חושבת.. שהעולם כולו הוא בית בובות אחד ענקי,
לא כמו 'בית הבובות' פה, אלא
בית בובות שילדות קטנות משחקות איתו. אבל במקום הילדות הקטנות אלוהים משחק איתנו.
אנחנו הבובות. הוא זה שמושך בחוטים, הוא זה שמחליט איך ההצגה תראה. אז למה נוצרנו? לשמש כשעשוע לאלוהים?
להיות הבובות הפרטיות שלו? אולי אחרי היום הזה.. אני אקבל את מה שאלוהים הבטיח למאמינים שלו, מקום של חרות ושלווה."
היא הוסיפה, "זה בסדר. חיכיתי ליום הזה כל הזמן. תודה לך".
היא פתחה את הדלת והן הלכו.

"רגע!", צעקתי לעברן. "איך קוראים לכן?".
הן חייכו אליי. לאחת שניסתה לעודד אותי קראו שרלוט כהן, לשניה מרים גרוצלוב ולשלישית אריאלה מרגנברג.

הן הלכו. הדלת נשארה חצי פתוחה. ראיתי איש עם חלוק מעבדה. הוא הזריק להן את הרעל והן הפסיקו לזוז. הוא נתן את הגופות שלהן לאיש אחר שלבש חלוק מעבדה והוא יצא מהחדר לחדר אחר. הוא כנראה שם אותן ב"חדרי ההתעללות".

נכנסתי לחדר שבו הבנות קיבלו זריקת רעל. מיד אחרי זה יצאתי מאותה דלת לדלת שהבחור השני עם החלוק המעבדה. זה היה חדר מפואר עם שטיח בצבע אדום ובקירות היו תבליטים של נשים עירומות, מלאכים, פרחים ואריות. זה היה כל כך מפואר. באמצע החדר עמד הפסנתר הלבן והמבריק ועליו היו פרחים לבנים. אני חושבת שאלו היו ורדים לבנים. הייתה מזרקת מים קטנטנה הדבוקה לקיר, פסל של מלאך שרוכב על ספינקס עמד בתוך המזרקה. מהמקור של ציפור הספינקס יצאו מים.
הקירות היו בריח נעים, ריח של וודקה עם ניחוחות של וניל. בצידי החדר היו שש דלתות. אחת לכל חדר. הדלתות היו בצבע כסף והן היו מבריקות שכמעט היה ניתן לראות את ההשתקפות שלי דרך הדלת.
מהדלת הראשית של החדר שהייתה בו המזרקה נכנסו אנשים. שני חיילים נאצים וגברת אחת. הגברת הייתה לבושה בשמלה סגולה עם תחרה בחלק העליון של המחוך והחזה. היא הייתה מלאה ועגלגלה, אבל הפרצוף שלה היה נראה מפחיד. שני החיילים הנאצים היו נראים זהים כמעט לחלוטין. הייתה להם תספורת דומה, צבע שיער בלונדיני, עיניים ירוקות עם נגיעות כחול ועור לבן אך שזוף. הם היו רזים ובעלי כתפיים עבות ורחבות. כנראה שהם באו לפה לעיתים קרובות בשביל לפרק את המתח המיני. הם כנראה הסתירו את זה משאר החיילים בשביל שלא ידווחו למשטר, בשביל שיהיה את מי לזיין כשהם מרגישים עצובים.

האישה התקרבה אליי ואמרה לי, "את הילדונת שהולברט כל כך אוהב."
היא הלכה לחדרון וסגרה את הדלת.

שני החיילים הסתכלו עליי והם הלכו לחדרים שונים. ראיתי את גופה בחדרון של החייל כאשר הוא פתח את הדלת כדי להיכנס. הרגשתי צמרמורת. הוא מיד סגר את הדלת בחוזקה. אותו דבר עשה החייל השני.

התחלתי לנגן בפסנתר. זה לא שרציתי לנגן… הולברט שמולברט הזה או בעל הבית מכריח אותי. הוא מכריח את כולם. חשבתי תוך כדי נגינה על מה שהילדה הזאת, שרלוט כהן, הילדה שנסתה לעודד אותי אמרה. "…העולם הוא כולו בת בובות ענקי….הוא זה שמושך בחוטים. הוא זה שמחליט איך ההצגה תראה…..", רק במקום שאלוהים ימשוך בחוטים בעל הבית הוא זה שמושך בחוטים. אנחנו הבובות הפרטיות שלו.

שמעתי תוך כדי נגינה קולות של גניחות קלות מבעד לדלתות של החיילים. הם.. הם.. הם באמת שוכבים איתן! זה לא יאמן! איך הם יכולים לעשות דברים כאלה מגעילים?! לבן אדם מת מגיע שיכבדו אותו! ממש כעסתי. הכעס התגלגל במהירות לצמרמורת. שמעתי ריסוק עצמות מבעד לחדרון שהאישה נכנסה אליו. שמעתי גם מכות.
זה היה מחריד. אי אפשר לתאר במילים. זה היה נורא. הידיים שלי רעדו. בקושי יכולתי להמשיך לנגן. האנשים האלה חושבים שיהודיות הן חפצים שאפשר לעשות איתן מה שבא להן! אנחנו לא חפצים! אנחנו לא בובות! אנחנו בנות אדם. כמו כל ילדה, נערה, אישה וקשישה שקיימת בעולם הזה.

האישה יצאה ראשונה מן החדר. ראיתי על הכפפות שלה דם. היא חייכה אליי במבט מרושע ואכזרי. היא לקחה ורד לבן מאגרטל הורדים שהיה על הפסנתר ואמרה לי בחיוך אדיש, "לזכר המתים".
הייתי מופתעת. לרגע אחד את מתעללת בגופה ולאחר מכן את לוקחת ורד לזכרה.
"ריח של וניל.. כמה נפלא" היא אמרה בחיוך, זרקה את הורד הלבן על השטיח האדום ודרכה עליו עם נעלי העקב שלה.

שני החיילים יצאו אחרי האישה לאחר כמה דקות. אחד מהן לקח ורד וקימט את עלי הכותרת הלבנים וזרק את הורד על הרצפה. השני מיהר לסגור את הכפתורים של החולצה.

רעדתי. הרגשתי שהאישונים שלי מתפוצצים, ממש כמו פקק שמפניה. החיילים יצאו מהדלת הראשית וקור של חורף נכנס לחדר.
האווירה הייתה קודרת. חיכיתי שהם ייצאו וניגשתי לורדים המקומטים. לקחתי אותם איתי ושמתי אותם ליד המראה השבורה בחדר שלי.

כתבתי בספר שאברהם נתן לי לקרוא כשרק הגעתי לפה, בעיפרון עיניים. כתבתי בסוף הספר בעמודים הריקים, "שרלוט כהן", "אריאלה מרגנברג" ו-"מרים גרוצלוב".
עשיתי את אותו דבר גם לנערות האחרות שסופם המר פגש אותן.

כנראה שבעל הבית הוא זה שמושך בחוטים.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true