גופה על חוטים – פרק 5

"גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט,
גשר לונדון מתמוטט, כן ילדתי…

גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט,
גשר לונדון מתמוטט, כן ילדונת…

נחזק במוט ברזל, מוט ברזל, מוט ברזל…
נחזק במוט ברזל, כן ילדתי…

מוט ברזל חלש מידי, חלש מידי,
מוט ברזל חלש מידי, כן ילדתי….."

אני מכירה את השיר הזה.
אימא הייתה נוהגת לשיר לי את השיר הזה…
כל פעם שפחדתי ובכיתי… אבל…

"סליחה ?"
התעוררתי ונעמדתי במקום.
נלחצתי ולא הבנתי מה קורה.

"את ישנת. את צריכה לאפר אותי. תתכונני יש תור ארוך אחריי."
-"כן סליחה.תכנסי למקלחת, אני אחפוף לך את השיער".
עשיתי לאותה ילדה תלתלים. היא נראתה יפה מאוד.
אחריה נכנסה אישה מבוגרת, כנראה בסביבות ה35..
השיער שלה היה מתולתל ומפוזר. יישרתי לה את השיער
וצבעתי את פניה בכיסוי. היו לה צלקות בכל הפנים.
תהיתי ממה זה נגרם.

אישה אחרי אישה, נערה אחרי נערה, ילדה אחרי ילדה, בובה אחרי בובה.
ככה עבר השבוע הראשון שלי בבית הבובות.

לאחר שכמעט סיימתי לאפר את האחרונה בתור. אברהם בא בריצה לדלת.
הוא שם לב שלא הייתי קשורה.

"אוי אני שחכתי לקשור אותך! בואי נעשה עסקה, את לא תברחי מפה בלעדי ואני לא אקשור אותך. אבל אסור שבעל הבית יראה אותך לא קשורה… טוב נו.. הוא אף פעם לא יוצא מהמשרד שלו.."
-"מוסכם!" אמרתי בחיוך רחב.

הנערה עם השיער החום שכמעט סיימתי לאפר, התפרצה לדברינו,
"זה חמוד, אבל אין יציאה מפה. גם אם תצליחו לצאת, אתם לא תוכלו להתמודד בחוץ, הנאצים מיד יתפסו אתכם."
הברשתי לה את השיער ופיזרתי פודרה על פניה ואמרתי לה בחיוך,
"אם יש אלוהים, הוא יעזור לנו לצאת מפה"
-"אני כבר מזמן איבדתי תקווה באלוהים" היא ענתה.
היא גלגלה עיניים ויצאה מהחדר.

"את סיימת להיום לאפר את כולן ?", אברהם שאל אותי בתמימות. הוא ידע את התשובה.
-"כן. בעוד כמה שעות יבואו אליי נערות שיקנו אותן ואז אני אתקן להן את האיפור, אבל זה בעוד כמה שעות. יש זמן."
"יופי בואי!". אברהם לקח את ידי והוביל אותי במסדרון החשוך לספרייה הקטנה והמלוכלכת של בית הבובות.
עדיין לא הבנתי מדוע בעל הבית לא נפתר מכל הספרים פה…

לא האמנתי למה שראיתי.
"ואוו! מה!? מאיפה יש כאן פסנתר ?!", אמרתי בהתלהבות.
הפסנתר היה בצבע לבן בהיר ממש כמו השלג. הכיסא היה מרופד בכריות אדומות ורגליו של הפסנתר היו מוזהבות לקראת הסוף.

אברהם עצר את קו המחשבה שלי והתחיל לדבר.
"שאלתי את בעל הבית מה פשר הדבר אבל הוא אמר שזה הפתעה."
-"זה אומר שאני יכולה לנגן על זה ?" שאלתי.

אברהם עצר וחשב לרגע, אבל לפני שהספיק לדבר
התיישבתי על הכיסא והאצבעות פשוט רקדו להן.

"ואוו!". אברהם התחיל לשבת על מרצפות העץ הישנות שהיו בחדר
והביט בי. זה היה מביך…

התחלתי לשיר.
"גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט,
גשר לונדון מתמוטט, ילדתי…

נחזק במוט ברזל, מוט ברזל, מוטב ברזל,
נחזק במוט ברזל, ילדתי…

גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט
גשר לונדון מתמוטט, ילדתי…"

אברהם הביט בי בעיניים נוצצות.
הרגשתי כמו מוזיקאית. כאילו אני בקונצרט בתיאטרון בלב פריז.

אברהם התחיל לדבר. "שיר מרגיע."
-"אימא שלי שרה לי אותו כשהייתי קטנה"

"את יודעת, גם אני מוכשר במשהו… כן, כן! אני מנגן בכינור!" הוא התחיל לדבר על
זה שבכל יום שישי בערב אחרי הקידוש, אברהם היה מנגן בכינור וכולם הסתכלו עליו. זה היה מנהג קבוע.
הסתכלתי עליו בחיוך ואמרתי, "אולי יום אחד אתה ואני נעשה דואט, אני בפסנתר ואתה בכינור. נופיע בפריז ובלונדון!"

הוא הסתכל עליי בחזרה והשיב, "אולי.."

לאחר כמה דקות של שיחה, בעל הבית נכנס לספרייה.
הייתה שתיקה. לא יכולנו להסתכל לו בעיניים.

"מושלם! ברכותיי קתרינה אסתר המברסון כהן, את התקבלת להיות הפסנתרית של בית הבובות.
בעוד כמה שעות תתחילי בעבודה. אברהם יגיד לך בעוד שעתיים מה את צריכה לעשות. בינתיים, אברהם לך לעבודה."

הוא החזיק את המבחנה של הרעל מאחורי גבו. אברהם בא אליו ובעל הבית הזריק לו את הרעל.
זה נחקק במוחי. בעל הבית מחזיק בידו הימנית את המבחנה. הוא לוחץ על הבוכנה באגודל של יד ימין ומזריק את הרעל לוריד של אברהם בין הזרוע ליד, ממש באמצע לידו השמאלית של אברהם.

"קתרינה אסתר המברסון כהן, מדוע את לא קשורה ?". הוא הסתכל עליי במבט אדיש. הוא נשך את השפה התחתונה ואמר לאברהם באוזן משהו. היה אפשר לראות שהוא עצבני.
הוא נגע בישבן של אברהם ונתן לו סתירה.
"יש לך שעתיים, אם לא תמות. אתה מכיר את החוקים."
-"כן אדוני".

בעל הבית התקרב אלי. פחדתי והתרחקתי קצת. אברהם כבר הלך.
הוא לחש לי באוזן, "את תהיי הבובה שלי לנצח. תהיי בובה טובה."
הוא לקח צעד לאחור והלך לכיוון הספרים.

הוא נעצר מול ארון ספרים מצדו השמאלי של החדר ואמר, "נו באמת, למה אני שומר את הספרים האלה? טוב, את יודעת מה אומרים, ספרים אלה אוצרות"
שתקתי.
הוא נגע בספר מסויים. הייתה לספר כריכה כחולה עם כיתוב בגרמנית מאחור. לא הספקתי לקרוא מה היה כתוב.
הוא העביר את היד לשאר הספרים והלך בהליכה איטית. "גוד ביי, אסתר".

איך הוא יודע איך קוראים לי?!
אני בספק אם הוא יודע איך קוראים לשאר הבנות בחנות.

הלכתי לארון הספרים וחיפשתי את הספר שהוא נגע בו.
"יומנו של הולברט גריף".

—————————————————————–
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true