גופה על חוטים – פרק 4

"יש משלוח של גופות לקניבלים במזרח, אז את חופשיה. היום יכול להיות שיבקשו ממך לאפר כמה נערות יחידות אבל הכמות תהיה ממש קטנה אז יהיה לך הרבה זמן פנוי."
ככה נפתח הבוקר שלי שאברהם מסר לי את הידיעה המחרידה.

אברהם הסביר לי שיש מחסור באיפור אז אני אצטרך לחסוך בחומרים ולהשתמש באיפור משומש.
"בעל הבית עכשיו מנהל את העסקה לגבי המשלוח לקניבלים.."

אברהם הלך לקבל זריקת רעל ולקבור שאריות מהגופות של אתמול. התחיל לרדת גשם ומהר מאוד נפלו מן השמים גושי ברד שחוררו את הקרקע.

הלכתי לצפות בברד בחצר הנבולה והסודית שמאחורי ארון הספרים. זכרתי איזה ארון זה היה, למרות שהיו שם הרבה ארונות עמוסים בספרים. עדיין לא הבנתי מה הקטע איתם…

היה יותר קל לעבור מהפתח הקטן מאשר בפעם הקודמת. מחשבה מצחיקה עברה לי בראש "כנראה בגלל שלא אכלתי אתמול. שמנה שכמוני".

הברד לא הפסיק והתעצם מרגע לרגע. גושי הקרח פגעו באדמה והיא הפכה להיות לבנה ממש כמו שלג. הרעש שנגרם מנפילות הברד על האדמה היה נשמע ממש כמו קצב של שיר של אדית פיאף… דמיינתי אותה שרה לצלילי הרשרוש של הברד.

נכנסתי כל כך לאווירה והלכתי לרקוד במבול. הרגשתי כמו כוכבת מהסרטים. התחלתי לצחוק. גושי הברד שפגעו בי ממש כמו מחטים כבר לא כאבו. הכאב נעלם בפעם הראשונה.

"היי מה את עושה פה ?! את תתקררי". זה היה אברהם. ראיתי אותו צעק מבעד לגדר התיל.
-"בוא לפה מהר! בוא נרקוד"
הוא רץ עם העט חפירה ותוך פחות מדקה הוא הצטרף אליי.
"את משוגעת!"
-"נכון! אתה מכיר את אדית פיאף ?"
"בערך…"
-"יופי בוא נרקוד"
ידעתי צרפתית בזכות אמא שלי. היא נולדה בצרפת.
התחלתי לשיר כמו משוגעת שירים של אדית פיאף והברד המשיך לרדת.
אחרי כמה דקות אברהם התחיל להצטרף לריקוד המוזר שלי ואז רקדנו וואלס. הוא לימד אותי גם צעדי ריקוד קלאסי. אם אנשים היו רואים אותנו, הם היו חושבים שאנחנו מוזרים. מה שהיה נכון…

הברד התחזק וכבר אי אפשר היה לשמוע אותי שרה אז חזרנו רטובים לספריה המלוכלכת של בית הבובות.

שנינו היינו צרודים.
"היה כיף! נכון שאתה לא מרגיש יותר שכואב לך?"
-"כן. את שרה יפה, למרות שהיה קשה לשמוע בגלל הנפילות של הברד.."
צחקנו, שנינו, צרודים, רטובים ורועדים.

שמענו צעקה של גבר צרוד עם קול בס.
"אברהם!!!". זה היה בעל הבית. זיהיתי את הקול השטני שלו.
אברהם אמר לי בלחש,"סליחה אני צריך ללכת לנקות לבעל הבית את הנעלים".

חזרתי לחדרון איפור. סדרתי את האיפור והכנתי כל מיני תערובות של איפור עם חומרים שונים בשביל לנסות ליצור כיסוי במקום איפור רגיל…

רק עכשיו אני מבינה שאברהם שכח לנעול אותי לשולחן איפור!
"חופש" צעקתי לעצמי בראש. הרגשתי מוזר שדיברתי לעצמי. אין ספק שהבוקר קמתי קצת… מוזרה..

רציתי ללכת לחצר הקטנה שמאחורי הקיר של הארונות ספרים, אבל ירד מבול והיה לי מאוד קר, אז נכנסתי חזרה.

הלכתי לחקור את האזור, עדיין לא ידעתי איפה "חדרון המוות" ואיפה החדרים של הנערות. כמובן שלא ידעתי גם איפה נמצאת היציאה…

הלכתי למסדרון שמאחורי החדר שלי ושמעתי דיבורים ולפעמים גם בכי וצרחות.
זה היה כנראה המסדרון שבו יש את חדרי הנערות. המסדרון הוביל לדלת מעץ. פחדתי לפתוח את הדלת… הייתה לי הרגשה רעה לגבי הדלת הזאת.

חזרתי בחזרה אל מול חדרי הנערות. היו 10 דלתות. כנראה כל דלת אחת ל10 חדרים.
החלטתי לפתוח דלת. פתחתי לאט לאט דלת ושמעתי צרחות ובכי.
"בבקשה דיי כבר" – אישה מבוגרת חסמה לי את הדלת ולא נתנה לי להציץ או להסתכל.
-"א..אני לא יעשה לכם כלום.. אני.. אממ.."
היא פתחה את הדלת. לא ידעתי מה להגיד. היו בחדר אחד בערך 40 נשים ערומות. 6 נערות ישנו אחד על השניה וכמה מבוגרות חתכו את כפות ידיהן ופצעו את עצמן עם סכין. כנראה גנבו מאיפשהו..
היו על הרצפה מרצפות מלוכלכות עם עובש, עם שתן, עם צואה ועם הרבה מאוד טיפות דם. סימני ידיים של דם על הקירות המלוכלכים והרקובים.
4 ילדות קטנות, בערך בגיל 6-9 בכו בשקט בפינות החדר ומספר נערות רבו על פיסת לחם דקה ויבשה.

לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לדבר. רק אחרי שכולן הסתכלו עליי במבטים כועסים ומפוחדים התחלתי לגמגם. לבסוף הצלחתי להגיד משפט.
"..א..אני המאפרת החדשה.. א..ם מישהי צרי..צריכה אותי.. א..אני בחדר בסוף המסדרון השני…"
-"כלבה! בגלל שאיפרת יותר מידי יפה את הבת שלי, היא עכשיו מתה!"
הסתכלתי על הרצפה….

זה היה משפיל ומביך. כעסתי על עצמי.
"אנה..?" חשבתי לעצמי..
"אנה ? נכון ? לבת שלך קוראים אנה ?"
-"כן" היא עדיין נראתה כועסת.
"היא ביקשה ממני שאאפר אותה הכי יפה שאפשר. היא אמרה שהיא רוצה להיות הכי יפה כשתמות. היא אמרה לי להגיד לך שהיא רוצה שאת תשרדי ותצאי מפה ושהיא אוהבת אותך"
את החלק האחרון אנה לא אמרה, אבל היה ברור שהיא חושבת ככה. הוספתי את זה למשפט בשביל לגרום לאישה הזאת להרגיש יותר טוב…
האישה נרגעה והתחילה לבכות.

נערה עם שיער בלונדיני התקרבה אליי ורצתה למרוח על הפרצוף שלי צואה. האישה המבוגרת שפתחה לי את הדלת עצרה אותה.
הנערה הבלונדינית צרחה והסתכלה עליי "מגיע לה! היא יכולה להתנגד, לא לאפר אותנו! אבל היא בוחרת לאפר אותנו הזונה הזאת!"
האישה המבוגרת שבאה להציל אותי אמרה לה, "מספיק! זה לא אשמתה, מאיימים על החיים שלה! גם את היית עושה אותו דבר!"
-"אני לא הייתי עושה אותו הדבר! תדברי בשם עצמך!"
הנערה הבלונדינית החלה לבכות. היא נפלה על הרצפה.

סגרתי את הדלת ושמעתי "קליק". הדלת ננעלה. כנראה אפשר לפתוח אותה רק מבחוץ.

רצתי לחדר איפור ובכיתי.
זה היה מזעזע.

הכאב חזר.
"..הכאב דורש שירגישו אותו. לא משנה כמה כואב לך. אם כואב לך, סימן שאתה עדיין חי.."

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true