"גופה על חוטים" – פרק 2

אני מותשת…
עדיין לא ראיתי ים וכל מה שראיתי היו עיירות קטנות. היה נדמה שאני נמצאת ליד הגבול עם דנמרק כי האווירה הפכה להיות קרה במיוחד.

החלטתי לעצור ולקנות מזון.

הלכתי עוד קצת והגעתי לעיירה קטנה.
"הומברטקלון" – כך קראו לעיירה.

היו הרבה אנשים. היה נראה שיש קרנבל או פסטיבל…
הרחובות היו מקושטים. אולי יש חג נוצרי שאמור להיות… צדקתי, ה-1 בנובמבר, ליל כל הקדושים.
היו הרבה דוכני נקניקיות.. לא יכולתי לאכול נקניקיות כי הם כנראה היו מבשר חזיר.. החלטתי לחסוך את הכסף לדברים אחרים.

שלט ענקי נראה בצד ימין – "קרנבל הלוואין". אם לומר את האמת, רציתי ללכת לקרנבל הזה, אף פעם לא חגגתי חגים נוצריים חוץ מראש השנה.. הסתקרנתי.

טיילתי בעיירה וסוף סוף מצאתי חנות מאפים. קניתי לחם ומים.
השעה 9 בערב. הקרנבל אמור להתחיל.
רצתי לכיוון הקרנבל. ראיתי הרבה ילדים מחופשים והרבה מאוד נערים ששותים בירה.

"פריק שואו ! בואו והיכנסו ! מופע של כלבים עומד להתחיל !"
הייתי ממש שמחה. היו כלכך הרבה תחפושות ואנשים שמחים. רצתי לכיוון האוהל למופע הכלבים.

זה לא היה מופע כלבים, זה היה מופע יהודים.
ילדים בני 5-3 עמדו באמצע האוהל ושמו מסכות של שדים.
הם ניסו לעשות פעלולים, אבל לא הצליחו. מי שלא הצליח קיבל מכות מהליצן שהציג אותם..
זה היה נוראי. אנשים צחקו, בעיקר נערים נערות ומבוגרים.
ברחתי משם. גם אם אלשין לחייל נאצי שהבעלים של האוהל מחזיק ביהודים, היו שולחים אותם הישר למוות נצחי. כנראה שעדיף שישארו בבעלות של מישהו מאשר להירצח על ידי נאצים.

לא רציתי להישאר בקרנבל הנוראי הזה. הלכתי משם, יותר נכון ברחתי משם.
הלכתי לכיוון היער. החל לרדת גשם. למזלי הייתה לי מטריה.

נכנסתי ליער. הרגשתי שיש עוד מישהו חוץ ממני ביער.

נפלתי על האדמה, המטריה התהפכה ומישהו עם מסכת ליצן וונציאצית החל להתקרב. ראיתי במטושטש. לא ירד לי דם בשום מקום.. אבל יכולתי להרגיש כאילו משהו גורם לי להיחלש.
הרגשתי חום. זה היה מאיש המסתורי עם מסכת הליצן. כנראה הוא ירה בי.
אולי…זה היה חץ הרדמה …?
הוא חיבק אותי ולאחר מכן הכניס אותי לשק.
הרגשתי הכל, אבל אז התחלתי להירדם בפתאומיות.

"קומי זונה !" – קול של גבר נשמע ברקע…
התחלתי לפקוח עיניים וראיתי במטושטש. "טפוו" – הוא ירק עליי. כנראה שתפסו אותי…
היריקה לא הצליחה לפגוע בי, אבל היא הייתה ממש קרובה.

"אמרתי לך לקום !" – שוב הקול הזה.
התחלתי לעמוד. ראיתי יותר טוב.
אדם שמנמן עם חליפה מסודרת ושיער מטופח ניגש אליי. הייתי קשורה לקיר בשלשלאות.

"ברוכה הבאה לבית הבובות שלי ! אני לא אסביר לך על החנות יותר מידי… אבל עצה קטנה להישרדות: היופי הוא האויב שלך." הוא צחקק. – "שמעתי ממקורות קרובים שאמא שלך מאפרת מקצועית בזמנה הפנוי בסתר, זה נכון ?"

זה היה נכון… איך הוא ידע ..?
"כן, היא איפרה נערות בסתר ולימדה גם אותי לאפר"
"מעולה !"
"את תהיי הבובה שלי מהיום. קח אותה לעמדת האיפור"
הוא טרק את הדלת בחוזקה. לא ידעתי איפה אני…

"שלום" – נער מלוכלך שחרר אותי מהשלשלאות ואזק אותי באזיקים
"איפה אני ?"
"את בבית הבובות, זאת חנות. מוכרים פה גופות של יהודיות…"
"תיהיה רציני ! מי אתה ?!"
"אני אברהם, הקברן. איך קוראים לך ?" – הוא שאל
"ק..קתרין…"
"זה לא נשמע שם מהמסורת… מי נתן לך את השם ?"
"אמא שלי… בעיירה שלנו הייתה הרבה אנטישמיות ולכן היא רצתה לתת לי שם שיגן עליי.. כדי שלא ידעו שאני…יהודיה"

הוא הוביל אותי למסדרון עם תמונות של אותו איש שמן…
נכנסנו לחדר קטנטן עם תכשיטים ומוצרי שיער והרבה… איפור… ומראות.
"זה החדר שלך, כאן את אמורה לאפר נשים … הן אמורות להיות הכי יפות שאפשר"
"למה אני צריכה לאפר אותן ?"
"את אמורה לגרות להם להיות הכי יפות מכל השאר.. ו…אז הן הולכות ל'חלון המוות'…אני לא אוהב לדבר על זה.."
"זאת באמת חנות שמוכרים פה גופות של יהודיות ?!"
"אני צריך ללכת… יש לי הרבה עבודה היום…"
הוא קשר אותי בשלשלאות לעמדת איפור קטנה.
הוא היפנה את גבו ויצא.

חשבתי לעצמי… זה אמיתי ?!

אחרי שינה של שעתיים עמדה ליד פתח החדר נערה עם שיער שחור ועיניים כחולות. היא הייתה יפה. היה לה גוף יפה.

"היי… את אמורה לאפר אותי.." – היא אמרה בקול מפוחד.

היא התפשטה מולי.
היו לה הרבה פציעות וכתמים כחולים על הגוף. לפני זה לא הבחנתי בזה בכלל..

"את חדשה פה נכון? את אמורה לאפר אותי ולסדר לי את השיער ולהעלים את הכתמים והפצעים…", היא נשמעת ממש מפוחדת…
"למה אני עושה את זה ?"
"בשביל שהנאצים והלקוחות יקנו אותי.. ככל שאני יותר יפה ככה אני עולה יותר כסף.."
"מה ?! ומה הם יעשו לך אם… אם הם יקנו אותך ?"- שאלתי
"הם יכולים לזיין אותי, לקרוע לי את העור, להתעלל בגופה… לאכול אותי או לתת אותי לכלבים שלהם.. מה שהם רוצים.."
היא החלה לבכות אבל היא חייכה. היא רצתה להיראות חזקה.

"אני לא יכולה לעשות את זה !" כעסתי, היה נראה שכעסתי עליה אבל כעסתי על הבעלים של המקום הזה..

"את חייבת, אם לא, יהרגו אותך או יותר גרוע.." היא רוקנה את הראש.
"מה יכול להיות יותר גרוע ממוות ?"
"לחיות ככה. את קמה כל בוקר בחדר מלא בנערות ונשים וחלקם חברות שלך… את יודעת שאת קמה בבוקר, ומישהי מהחברות שלך לא תהיה יותר… זה או היא או אני. היופי מסכן אותך, את בחלון הזכוכית מול כל האנשים האלה.. ואת מתפללת לאלוהים שלא יבחרו בך… את רבה עם השותפות שלך לחדר מי תחתוך את עצמה ראשונה… ומי תקבל את האוכל של היום"
שמתי לב לחתכים שיש לה על הצוואר.

זה לא יכול להיות אמיתי.

לא רציתי לאפר אותה. אבל היא אמרה לי שאני חייבת. אם מישהו יקנה אותה היום, היא רוצה למות בצורה הכי יפה שאפשר. היא הייתה מיואשת…
קילחתי אותה. ייבשתי לה את השיער והתחלתי לאפר אותה.
לאחר מכן סידרתי לה את השיער. יצרתי לה תלתלים המחמיאים לה. שמתי צבע כיסוי כדי לכסות את המכות הסגולות והכחולות שהיו לה והשתמשתי בשעווה בצבע גוף בשביל הפצעים. זה אמור לכסות אותם בצורה הכי טובה שאפשר.

היא יצאה מהחדר. הלכה עירומה, ככל הנראה ל"חלון המוות".

בכיתי לאחר שהיא הלכה. איך אני אמורה להתמודד עם הדברים האלה?
קול מהדהד אמר לי בראש: "ברוכה הבאה לבית הבובות ".

———————————————————-
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל את הפרק השני
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true