גופה על חוטים פרק 14

לפני כמה פרקים קתרין ראתה שמביאים בנים לבית הבובות.
—————————————————————————-

זה טרנד, הומוסקסואלים, בנים שאוהבים בנים. אמא שלי אמרה לי שהנאצים התחילו לצוד גם אותם.
אבל למה הביאו בנים לבית הבובות? אולי הם ימכרו אותם כעבדים?
הרי הם לא כמו הנשים, או שאולי כן?

"בוקר טוב קתרין."
-"בוקר, אני עדיין המומה מזה שיש בנים בבית הבובות. עכשיו אתה לא הבן היחיד"
"בהתחלה פחדתי, חשבתי שבעל הבית מחליף אותי, אבל, למזלי, לא. שמעתי שיש כמה מפקדים נאצים בכירים שהם הומוסקסואלים. בעל הבית הבטיח שהוא יסדר להם נערים בשביל ש… לא חשוב כרגע… אבל בבית הבובות התחילו למכור גם בנים."

-"הם בטח מבוהלים… גם אותם אני צריכה לאפר?"

"בגלל זה באתי אליך-את צריכה רק לסרק אותם ולסדר להם את השיער, לא משהו רציני כמו אצל הבנות. אם נער אחד נראה לך חיוור או כחול אז תאפרי אותו."
-"כן… שהוא יראה יפה יותר בשביל שאנשים יקנו אותו. אני הולכת לדבר איתם אני אסביר להם על המקום."

נכנסתי לחדר והוא היה נעול רק מבפנים, כמו שאר החדרים.
בחוץ ירד שלג כבד והחלון בחדרם היה שבור. נתתי להם את השמיכה שלי.
הם התחבאו מתחת לשמיכה. הם היו ערומים.
"איפה אנחנו?," אחד מהבנים שאל.
"אתם בבית הבובות, זאת חנות שמוכרת גופות של יהודיות אבל כנראה שעכשיו גם יהודים."
"שטויות, תתני לנו לצאת."
"כן תתני לנו לצאת!"
"אני לא יכולה, אם אני ייתן לכם לצאת יהרגו אתכם, ואם לא פה אז הנאצים שבחוץ יהרגו."
"את בטח גם גרמניה! תראו אותה! היא נראית בריאה."
זה היה מביך. למה אני היוצאת דופן מכל השאר? לא ידעתי מה להגיד. התעלמתי מאותו ילד.
"תנסו להיות חזקים, אני אבריח לכם אוכל מידי פעם ותרופות, אבל אני לא יכולה כל הזמן. גם עליי שומרים. תתחשבו אחד בשני כי מהיום זה הבית שלכם."
ילד אחד קם וניגש אליי, אני סגרתי את העיניים וחשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו, אבל הוא נתן לי סטירה.
היד שלו הייתה קפואה. בסטירה עצמה יכולתי לחוש ברעידות שהוא רעד. "כלבה תתני לנו לצאת!," הוא אמר. הוא דחף אותי ונסיתי למשוך אותו. הדלת שהחזקתי נסגרה וכשהוא נטרל אותי הוא ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח, הדלת הייתה נעולה.
"למה זה נעול? לפני זה, זה היה פתוח!," הוא צעק לעברי.
-"הדלת ננעלת רק מבחוץ."
לא יכולתי לצאת ובחלון היו סורגים, אבל הוא היה פתוח עם פתחים לעכברים. ככה שרק הקור נכנס. אין יוצא מהחדר.

"למה אנחנו כאן ?," הילד הכי קטן בחדר שאל אותי.
-"אני לא יודעת." היה נראה שהוא בן 9. הוא רעד וכיסה את איבר מינו עם הידיים. האחרים רבו על השמיכה והוא קפא מקור, כמו כולם.
קרעתי חלק מהשמלה שלי ונתתי לו. זה היה ניסיון לא מוצלח לחמם אותו להפוך את הבד הקרוע לצעיף מחמם.

"את גרמניה?," נער עם שיער חום בהיר שאל אותי. גבו היה מופנה אליי.
"אני יהודיה. אני נולדתי בגרמניה פשוט."
-"אז איך זה שאת בריאה?"
"אני גם לא יודעת עד הסוף…" פחדתי לענות לו, כי אין לי מושג מדוע.

"מאיפה כולם?," שאלתי.
"ברלין. כולנו מבית יתומים. היינו צריכים לברוח לפולין אבל אז איש אחד הופיע. הוא סימם אותנו ולקח אותנו לפה."
-"רגע, אתם יודעים איך נראה האיש?"
"לא… אבל הייתה לו מסכה של ליצן, מסכה בסגנון ונציאני"

התחלתי גם אני לרעוד.

לפי מה שאברהם אומר, הליצן הוא זה שחוטף את הנערות לפה. כנראה הוא חטף גם אותם לכאן. אבל מי זה הליצן הזה?

"פה זה גטו? מחנה השמדה? מקלט?"
-"אתם נמצאים בצפון גרמניה, איפשהו ליד הגבול עם דנמרק. זה לא גטו וזה לא מחנה השמדה. הלוואי וזה היה מקלט. זה חנות לא חוקית שמוכרת גופות של יהודים. כל הפעולות פה נעשות בחשאי מהממשלה. אם יתפסו את בעל הבית הוא יכנס לכלא".
שאר הנערים גם הסתכלו עליי. הם הרגישו נבוכים כי אני הבת היחידה בחדר והם עירומים.
"אתם לא צריכים להתבייש, זה לא רציני, בסוף כולנו נמות פה," ניסיתי להרגיע אותם ולהגיד להם שזה המצב, אבל הם עדיין הסתירו את עצמם והרגישו לא בנוח כשאני נמצאת בחדר.

עלה לי רעיון, אם נפרק את הקרשים של המיטות הקטנות נוכל לכסות את החלון והקור לא יכנס.
הם התחילו לפרק את הקרשים וכיסו את החלון.

הדלת החלה לזוז מבחוץ, זה היה אברהם. "קתרין חיפשו אותך. את צריכה לאפר כמה ילדות ולנגן בפסנתר"

הלכתי להביא עוד שמיכה לנערים בחדר וחזרתי לעבודה.
כאברהם שאל אותי אם הכל בסדר איתי, אמרתי לו:
"אני עצובה, אבל העצב נהפך להיות בסדר."

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true