גופה על חוטים – פרק 12

בלילה לא יכולתי לישון. מארי אן לא נמצאת לצידי ואני מפחד. מפחד מהכל. נמאס לי מהכדורים ומהתרופות, נמאס לי מהשקרים של האנשים האלה שאומרים שהם יעזרו לי. כואב לי.

ירדתי במדרגות והסתכלתי על הדלת. ירד מבול.
הדלת נפחתה למחצה וילד עם מדים של בית היתומים נכנס. לא הכרתי אותו. אחריו נכנס המנהל.
התחבאתי בין הצללים לראות מה מתרחש.
הילד החדש היה בעל עיניים ירוקות ושיער חום בהיר מאוד. היה נראה כאילו זה גוון חדש של בלונד. הפנים שלו היו קטנות והיו לו עיניים יפות. כמו אבן ברקת ירוקה בצורת שקד.
הילד החדש והמנהל הלכו למשרד. לאחר כמה דקות הילד יצא עם תיק על הגב, והלך לכיוון המדרגות.
רצתי לחדר כדי שלא יראה אותי. עליתי על המיטה ועשיתי את עצמי ישן.
הוא נכנס אל החדר והסתכל עליי. הייתה לו נוכחות חזקה, אבל בין רגע הנוכחות נעלמה. יכולתי לשמוע שהוא עולה על המיטה ומסדר את הדברים שלו.

לקחתי נשימה עמוקה. רושם ראשוני זה דבר חשוב.
"היי", אמרתי.
"היי. אני דויד, אני השותף שלך לחדר."
"היי.. אמ.. אני הולברט. דויד.. זה שם יפה. אתה גרמני?"
"לא, אני עליתי לגרמניה לפני שנה מאיטליה לקרובי משפחה, אחרי שההורים שלי נפטרו, אבל לא היה להם כסף לטפל בי אז אני כאן."
"אוקיי…"

הוא הוציא בובה שדומה למארי אן. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני, עיניים כחולות יפיפיות וגוף לבן מחרסינה טהורה ואצילית. רק הפנים והלבוש היו שונים משל מארי אן.
"בובה יפה!"
"תודה, קוראים לה אסתר."
"אסתר..? מה זה אסתר?", שאלתי בתימהון.
"אסתר היא גיבורה אצל היהודים. היא הצילה את היהודים מפני השמדה לפני המון המון שנים."
"זמזמתי את שמה.. אסתר..אסתר.. אבל מה זה יהודים?"
כשרציתי לשאול אותו, הוא כבר עצם עיניים.
גם לו יש בובה! אולי נהיה חברים טובים!

בבוקר של יום ראשון הוא לא נכנס לכנסייה של בית היתומים, הוא ישב בחוץ ליד הדלת והסתכל מהחלון במסדרון. לא הבנתי למה לא נתנו לו להיכנס.
אחרי התפילה הלכנו לאכול ודויד ישב לידי.
"דויד, למה לא נכנסת לכנסייה?", שאלתי תוך כדי בהייה בפרקט העץ.
"ליהודים אסור להיכנס לכנסייה." הוא התחיל לזמזם מילים לעצמו בשפה לא מובנת והתחיל לאכול.
"מה זה יהודים?"
"יהודים זה אנשים כאלה.. זה עם. כמו הנוצרים"
"האא עכשיו הבנתי! תודה."

אחרי האוכל שיחקנו ביחד והראתי לו את אוסף הבובות שלי. סיפרתי לו על מארי אן, ועל כמה שהיא דומה לאסתר. הוא אמר בחיוך, "אם אתה רוצה, אתה יכול לשחק איתה גם!"
אני יכול לשחק איתה גם…

דיברנו הרבה ושחקנו הרבה. הוא היה נחמד! יותר מכל ילד שפגשתי אי פעם!
מידי פעם המנהל הציץ לחדר והסתכל עלינו. הוא חייך ואמר, "ידעתי שדויד ישפיעה עליך לטובה". שנינו התעלמנו ממנו והוא הלך.

לקחנו את הבובות ויצאנו לחצר. ישבנו על הדשא בין הפרחים שפרחו אחרי הגשם ושיחקנו בבובות. הילדים האחרים הסתכלו עלינו. פחדתי מאוד.
הם התקרבו והקיפו אותנו במעגל.
אני פחדתי והסתכלתי על הדשא. אולי הם ילכו…
דויד הפסיק לסרק את אסתר וחייך ואמר "היי! אני דויד! אני חדש פה."
הילדים צחקו עליו ועלי. "עוד תינוק שמשחק בבובות!" הם צחקו והצחוק הדהד כל כך חזק. הם לא הציקו לי כמו בפעם האחרונה, אבל הצחוק היה בלתי נסבל.
"רוצים לשחק איתנו?" דויד בקול תמים.
"מי רוצה לשחק איתכם בכלל?!"
"כן, אתם חבורת תינוקות!" והם המשיכו לצחוק.
דויד התעלם וקטף פרחים. הסתכלתי עליו ולא הבנתי, איך הוא כל כך רגוע. איך הוא לא מפחד מהם?

לאחר כמה זמן הפעמון של הכנסייה צלצל 4 פעמים וזה סימן לארוחת צהריים. הילדים התפזרו ורק דויד המשיך לקטוף פרחים.
הוא קטף פרחים קטנים ולבנים. הפרחים האלה, שפורחים אחרי שיורד גשם.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true