גופה על חוטים – פרק 10

התעוררתי באמצע השינה. מנגינה מוכרת התנגנה בחדר.
חיפשתי אחר מקור הרעש. מצאתי תיבת נגינה קטנה בצבע ורוד סגול לילך. התיבה הייתה פתוחה ודמות בלרינה רזה עם שמלה ורודה ושיער בלונדיני חגה סביב עצמה. זאת הייתה תיבה… תיבה מוכרת… המנגינה… מנגינה נוסטלגית.
אחרי כמה שניות שבהן שקעתי בניסיון לזהות את המנגינה והתיבה, ראיתי שבתוך התיבה הקטנה יש חתיכת נייר מקופלת לחצי. פתחתי את הפתק והיה שם ציור של לב.

יכול להיות שזה אולי מאברהם…?

כלומר, אני לא יודעת, הוא… הוא נחמד מאוד, הוא עזר לי כשהגעתי לפה לראשונה ו… יש לו אופי טוב…
יכול להיות… ש….
לא, זה לא אפשרי. איך אפשר להתאהב במישהי שאתה בקושי מכיר במקום שכזה. זה בטח… טוב אני לא בטוחה. אולי הוא באמת שלח את זה…

לא יכולתי לחזור לישון והשמיים התבהרו. מאז שהתעוררתי בלילה המשכתי להסתכל על הבלרינה היפה שהסתובבה כל הזמן סביב עצמה על התיבה.

אברהם צץ משום מקום. "היי קתרין, בוקר טוב. היום אין צורך לעבוד כי עשיר יפני קונה גופות והוא מעדיף את הגופות ללא איפור."
"בטח לניסויים. שמעתי שהיפנים עושים ניסויים בבני אדם. כנראה שגם בגופות."
"כנראה.."
"אברהם, אתה היית בחדר שלי כשישנתי?"
"לא… אני הייתי במרתף, הייתי צריך לעשות ספירת מלאי… יצטרכו לחטוף עוד נשים כי יש מחסור. היפני הזה קונה כמעט את כולן. למה שאלת ?"
העיניים התמימות שלו נצצו. אני לא יודעת אם זה תירוץ, אבל באותו רגע לא חשבתי ולא הרגשתי כלום. אני לא יודעת מה קרה. זה קרה מעצמו.

היינו פנים מול פנים. והתקרבתי לפניו עוד קצת ועוד קצת. עד שהשפתיים שלי נפגשו בשלו. זה נמשך כמה שניות.

"א… אני.. אני חייב ללכת…" הוא אמר. לא אמרתי כלום. לא ידעתי מה אני מרגישה. אף פעם לא הרגשתי רגש זר שכזה.

השיער שלי מתחיל לנשור. לא אכלתי מספיק. הייתי בחדר וקראתי מהתחלה את הספר שאברהם נתן לי. בעל הבית נכנס. הוא שם לב לשיער שלי והביט בי בדאגה. התעלמתי ממנו.
"אסתר יקירה, בואי אליי למשרד" הוא אמר בקול מודאג.
לא יכולתי להתווכח איתו. לא היה לי את הכוח להתווכח איתו והרגשתי מיואשת. הוא הושיב אותי על כיסא מפואר ושם לפניי צלחת עם פס מוזהב ומפית לבנה כשלג ליד הצלחת המבריקה.
הוא עשה את אותו דבר לעצמו. הוא קרא לשומר ולחש לו באוזן. לאחר זמן קצר הוא חזר עם צלוחיות בשר ברוטב דובדבנים. מה השד מתכנן ?

בעל הבית התחיל לדבר. "את הבובה היקרה לי מכול. את חייבת לאכול בשביל שהשיער שלך לא ינשור. בבקשה תאכלי. זה כשר."
-"מה אתה מתכנן?"
"את עוד תגלי. או שאולי את כבר גילית?" הוא חייך. לא הבנתי מה פירוש הדבר.
הוא אכל ראשון. חששתי בהתחלה שהבשר מורעל, אבל כלום לא קרה לו. לאחר היסוס התחלתי לאכול. הייתי מורעבת.

הבשר היה נפלא. הדובדבנים היו מתוקים והבשר היה רך, ממש כמו שמיכת שלג וכרית נעימה. לא הבנתי מדוע הוא נותן לי לאכול, אבל אחרי הביס הראשון לא היה לי אכפת. אם אני אמות עכשיו, לפחות לא אהיה רעבה.

הבשר נגמר והוא הזמין לי עוד מנת בשר. אחרי שאכלתי גם את זאת, הוא חייך אליי בחיוך אכפתי ונתן לי בקבוק שמן.
"זה שמן מיוחד שמייצרים בהודו. הוא עוזר לשיער להיות חזק ובריא יותר"
הוא תפס את ידי ושם לי את הבקבוקון ביד.

התחלתי לחשוד. אולי הוא בעצם דואג לי…?

הייתי מלאה והרגשתי מעולה. זמן רב לא אכלתי ארוחה כזאת. הלכתי לחדר איפור. המשכתי לקרוא את הספר שאברהם נתן לי. הפעם ספר אחר. "אוטופיה", נכתב על ידי תומס מור. בספר מסופר על אי בעולם החדש. לאנשי האי לא היו הרבה חוקים, האזרחים לא נלחמו ובאי הזה אין בעיות חברתיות כלל. שלום והרמוניה עוטפים את האי המיוחד. מסופר על "החברה המושלמת" שפתרה את הבעיות של החברה האירופאית.

הספר היה מעל היומן של בעל הבית (הולברט גריף). הרגשתי צורך להציץ ביומן שוב.

עכשיו הבנתי הכול. למה בעל הבית דואג לי.
באחת מהשורות שהיו ביומן הוא תיאר ילדה בלונדינית קטנה ויפה. הוא צירף תמונה שלה. זאת הייתה אני כשהייתי קטנה.
נזכרתי שלפני כמה שבועות קראתי פסקה מוזרה ביומן:
" היא כל כך יפה. היא כל כך יפה. היא כל כך יפה. היא הבובה המושלמת. היא מושלמת. אני לא אתן לאף אחד לגעת בה. אני רוצה לקלף לה את העור הלבן, אני רוצה לחשמל אותה, אני רוצה לשרוף לה את השיער הזהוב והבלונדיני, אני רוצה לשכב איתה, אני רוצה לטעום אותה, לרסק לה את העיניים הכחולות, אני רוצה לקרוע כל וריד וגיד בגופה. אני רוצה לחנוק אותה, אני רוצה שהיא תהיה הבובה שלי. רק שלי…"

הוא דיבר עליי, אני הילדה הבלונדינית.
נזכרתי בעוד כמה שורות:
"עכשיו זה לא הזמן המתאים. הזמן המתאים הוא כשהיא תגיע לגיל 17. אני יכול לדמיין מה אני אעשה לה, כשיגיע הרגע."
יכול להיות שהוא באמת מתכוון לזה?! שבשנה הבאה….

נפלתי על הרצפה והפסקתי לחשוב. נתתי לעיניים להיעצם וחזרתי לישון.

המנגינה הנוסטלגית ברקע. ילדה בלונדינית קטנה רצה בשדה חיטה.
"אבא לא תתפוס אותי!" היא צועקת. החיטה הסתירה את גופה ואביה המשיך לחפש.
"בואי אסתר, יש לי מתנה עבורך"
הילדה הקטנה נעצרה. חשבה ונהרה לכיוון אביה.
"מתנה?! איפה?!" אביה הרים אותה וחיבק אותה חיבוק גדול.
האב האהוב לחש לילדה הקטנה באוזן "בואי נלך הביתה, לאימא ולי יש הפתעה." שניהם החזיקו ידיים והלכו לכיוון העיר. השמש זרחה והפרחים עפו להם ברוח הקרירה. הילדה הקטנה דילגה בדילוגים ואביה חייך.
הילדה הקטנה והאב האהוב הגיעו הביתה.
"מזל טוב אסתר!" אומרת אימא.
"מזל טוב!" אומר אבא.
הילדה הקטנה מחבקת אותם ורצה אל שולחן המטבח. היא עולה על כיסא ולוקחת את המתנה. היא הסירה את העטיפה הצבעונית וראתה תיבה.
התיבה הייתה בצבע סגול לילך ורגלי התיבה היו בצבע זהב. הילדה הקטנה פתחה את התיבה ומהתיבה קפצה בלרינה ומוזיקה נעימה. הפסלון בלרינה הסתובב כל הזמן והילדה הקטנה צחקקה.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true