ברוך הבא לחדר 266 – פרק 7

בזמן הדייט של ניק עם קת'רין, אני נשארתי בחדר, קורא עוד קצת על חלום, ועל פילוסופיה ופסיכולוגיה. כל מה שמצאתי לא קידם אותי בכלום. הדבר שעניין אותי ביותר הייתה הסיבה לכך שמארק חיפש את המידע, ללא ספק זאת הייתה הקופסא, אבל הקופסא לא הייתה אצלי כאשר מארק לקח אותי, אז אולי, רק אולי, הוא ידע שהיא תהיה אצלי בסופו של דבר, אבל מי היה השיכור ההוא…
הטלפון צלצל והעיר אותי ממחשבות עמוקות.
"הלו?" שאלתי.
"מדברים ממשטרת בריטניה, הגעתי לביתו של אייזיק מילר?"
"כן" אמרתי, קולי היה מלא ציפייה "אייזיק מילר מדבר."
"אנחנו מזמנים אותך לחקירה אצלנו, בתחנת המשטרה ליד הבית שלך, בקנטרבורי, ברחוב פינהיל, איי עשרים ושמונה, צא עכשיו, יש לך שעה להגיע." אמר השוטר, בקול תקיף.
"בסדר" אמרתי.
ניתקתי את הטלפון, עם פרפרים בבטן. חשבתי לעצמי שיזמנו אותי לחקירה, וידעתי שעלולים להאשים אותי ברצח, הרג, או סתם כשותף לפשע. התלבשתי,לקחתי איתי את הקופסא וירדתי למטה.
ניק הביט בי במבט שואל, אבל סימנתי לו שאני אדבר איתו אחר כך.
קת'רין נופפה לי, ואני נפרדתי מהם לשלום, פותח את הדלת לעולם הקודר שבחוץ. העננים עיטרו את השמיים באפור ולבן, והם היו צפופים כל כך שהרגשתי כאילו מכסה של קבר נסגר מעלי לאט לאט, כך שבסופו של דבר אני לא אוכל לנשום.
כבר באותו הרגע הרגשתי איך הריאות שלי מתכווצות לתוך עצמן,עם כל צעד שאני עושה, תוך כדי צעידה לאורך רחוב תומאס היל.
את תחנת המשטרה יצא לי לראות מספר פעמים, כאשר חלפתי לידה בדרך דוֹבֵר הישנה, אך מעולם לא הייתי לפני בבפנוכו של תחנת המשטרה.
השוטר שראיתי מקודם, אדוארד וולהיק חיכה לי בחוץ. שיערו החום הקצר במבט ראשון נראה מבולגן, עד כמה שניתן, אבל אז היה ברור שהוא ניסה לחכות את המפורסמים העכשוויים, וסידר אותם לקוץ אחד גדול במרכז הראש. היה לו שפם מזעזע שנראה כאילו הולחם לפניו הענוגות.
עיניו נצצו ברוב חשיבות עצמית, והוא אחז באלת עץ, כמו בסרטים המוכרים, ובתוכניות הטלוויזיה שלעגו לשוטרים.
הוא סימן לי להיכנס אחריו לתחנה.
הבטתי למעלה. שלט גדול "משטרת קנט" היה שם. נכנסתי דרך הדלת לבניין, כאשר וולהיק מוביל אותי דרך מסדרונות, עד שלבסוף עצר מול דלת שעליה כתוב "חדר חקירות"