ברוך הבא לחדר 266 – פרק 3

הוא החזיק בידיים שלי חזק.
"לפחות מותר לי לדעת מה שמך?" אמרתי.
"מארק דאגלס" אמר האיש, והחיוך שלו נמחק, ופניו הרצינו. העיניים שלו אומנם עדיין בערו באש יהירה, אך הוא נעשה מסויג יותר, קריר יותר, כאילו נתן בידיים שלי כלי נשק, והשאיר את עצמו בלתי מוגן.
"אתה יודע מה? השם הזה דווקא מוכר לי" אמרתי.
מארק רק חייך חיוך נבזי, ולקח אותי אל עבר דלת נוספת, עליה הייתה חקוקה אות אחת – H. הוא פתח את הדלת, והוביל אותי אחריו.
החדר היה לקוח ממש מסרטים של מדע בדיוני: קירות כחולים טכנולוגיים, עם אורות כחלחלים זוהרים, כאשר בפנים ישנה טבעת גדולה מזכוכית, שהייתה משטח אחד גדול, סביבו היה מעקה, ומסביבו טבעת יותר גדולה, מלאה במכשור כבד.
הוא תפס אותי בכוח, יחד עם עוד גבר אחד בעל שרירים ענקיים, והם ריתקו אותי לטבעת הקטנה, ממש לפני מכונה עם כדור כחול בקצה שלה, כאשר היא מכוונת עלי כמו מטה קסמים.
הייתה אווירה של סרט מדע בדיוני, שהצליחה להלחיץ אותי. לא אהבתי מעולם סרטי מדע בדיוני.
"מה אתם מתכוונים לעשות לי?!" שאלתי באימה.
אחרי החרקים, שהיו פחד ענקי שלי בפני עצמם, עכשיו פתאום יש גם מכונות מטרידות. איך הם ידעו עלי בכלל כל כך הרבה דברים שהם ממש לא היו אמורים לדעת .
האיש הבריון התלבש במעטה עליון של חומר אפור, והלך לכיוון אחת המכונות הגדולות ששם, בזמן שמארק התרחק ודחף מתג, שסגר את כל הטבעת, והשאיר אותי אל מול כדור כחול זוהר שמחובר למכונה, שהייתה יכולה להיות מעמד לכדורי דיסקו נפלא.
שמעתי קולות תסיסה, כמו שניצלים על מחבת מלאה בשמן רותח, והראייה שלי התחילה להתערפל. בהתחלה חשבתי שזאת תופעה אחרת, אבל אז התברר לי ששדה הראייה שלי נחסם בגלל גז. הגז הזה היה לבן מאוד, שבהק לאור הכחול והחשוך שהיה בחדר ההוא.
לאט לאט הרגשתי ישנוני. רגע לפני ששקעתי בשינה שלי, קלטתי שזהו גז שינה ככל הנראה, ובדיוק אז קרסתי ונרדמתי.
…
למען האמת, עד עכשיו, אל אף שאני משוכנע שהיה זה חלום, אני לא בטוח מה קרה. לא הייתי כבר בחדר ההוא, וגם לא בכניסה של חדר 266, וגם לא באותו הבניין המוזר שראיתי. הייתי בבית שלי. השותף שלי לדירה – ניק, היה שם.
"אייזיק!" קרא ניק "טוב שאני רואה אותך. אתה פשוט חייב לעזור לי בעבודה שלי, אין לי בכלל מושג מה הם רוצים ממני כאן, יש מצב שאתה מתרגם לי?"
ניק היה עולה חדש כאן בבריטניה, הוא עלה מיוון. הוא דיבר יחסית טוב אנגלית, וכמובן שיוונית כשפת אם, והוא דיבר מושלם ספרדית, אותה גם אני ידעתי כמעט שוטף. הוא היה ועדיין החבר הכי טוב שלי מאז שהיינו בני שש עשרה, מתי שהוא עלה. מאז שהוא עלה לבריטניה, ראיתי אותו בכל פעם עם כדור של כדורגל, ביד, ברגל, או בסביבה. איפשהו. הוא פשוט היה מכור לכדור. בגיל עשרים הוא עלה על מדי מנצ'סטר יונייטד, ובגילאים עשרים ושלוש ועשרים ושבע הוא אפילו השתתף במונדיאל בשביל יוון, והוא פחות או יותר אחראי על המקום השלישי של יוון במונדיאל. עכשיו הוא היה עשיר בטירוף, ופצוע, ולכן פרש מהכדורגל, ועם זאת, הוא העדיף לגור איתי בבית שכור, מאשר לגור בווילה יוקרתית.
הוא הושיט לי את הטקסט שככל הנראה נתנו להם בעבודה שלהם, לקראת התואר הראשון.
מלב כדורגל, ניק היה בעל חלומות אקדמאיים. לי הראש התמלא בספרי בלשים ומותחנים, שהרגשתי צורך קיומי משלי להיות שוטר, בלש או חוקר.
"זה אומר 'תפישֹה'" אמרתי לו "זה ממש דומה לספרדית, גם זה, אתה יכול לנחש לבד על פי הספרדית."
"אני לא כל כך יודע לקרוא ספרדית, עוד פעם, הדיסלקציה המחורבנת שלי" אמר ניק. ניצוץ שובב נדלק בעיניו הירוקות הילדותיות להפליא.
הוא חזר לניירת העצומה שלו, בזמן שאני שתיתי את כוס הקפה שלי לבוקר.
"אז מה התוכנית שלך להיום?" שאל אותי ניק.
"אני צריך לסיים לכתוב את קורות החיים שלי, כדי שאגיש את זה למשטרה" התחלתי. ניק לא הביט בי, אלא התרכז בדף, עיניו הדיסלקטיות הצטמצמו בניסיון נואש להבין את המילים המסובכות בפסיכולוגיה שניסה לקלוט ולהבין.
"מה כתוב כאן?" הוא שאל אותי.
הבטתי מבט חטוף במילה. "הגדרה" אמרתי לו, כמעט בלי לחשוב.
"תודה" הוא אמר וחייך אלי, וחזר חזרה לטקסט שלו.
התכוונתי להוציא את המחשב הנייד שלי, כדי להמשיך להקליד את חיי, כאשר לפתע נשמעו דפיקות בדלת.
ניגשתי אליה ופתחתי, בזמן שניק נאבק לו בשקט עם מילים ארוכות.
אדם בעל חזות של בוּר, אוחז בידו בקבוק ריק, שהעטיפה מעליו הוסרה, אך עדיין העלה ריח וודקה חריף במיוחד, בעל מעיל חום בהיר מחורר, עם שיער שחור פרוע, ועיניים פראיות במיוחד, כאילו ברח כבר הרבה זמן.
האדם הזה דידה על סף הדלת של הבית שלי, בזמן שאחז בעוצמה כה רבה על הבקבוק, שהאצבעות שלו הלבינו. מכיס המעיל שלו בלטה בליטה בצורת תיבה.
"תשמע, אני עומד למות" אמר האיש. ציינתי לעצמי כמה שהאיש הזה חסר נימוסים.
"אוקי" אמרתי.
"אתה האיש הראשון שפתח לי את הדלת, אז קח" אמר לי האיש, כאשר הוציא מכיס מעילו קופסא בצבע חום והושיט אותה לי.
"מה זה?" שאלתי.
"מה שלא יהיה, אל תפתח אותה, הרבה רוצים לשים על זה את היד שלהם, אבל אני לא מוכן לתת להם לשים על זה את היד. בשום פנים ואופן אל תיתן אותה לאף אחד, אל תפתח אותה, ושלא תעיז לשקר לי." אמר האיש.
הוא פרפר, בזמן שאני הנחתי את הקופסא על השיש במטבח וצלצלתי מהר להזעיק אמבולנס, אבל הם לא עשו יותר מלקבוע את מותו.