ברוך הבא לחדר 266 – פרק 2

כאשר המשכתי פנימה, פתאום הכל החשיך. חשבתי שהתעלפתי, אבל הרגשתי שמושכים אותי קדימה, וקלטתי שכיסו לי את העיניים בבד שחור. הרגשתי איך דוחפים אותי לתוך משהו מוצק, ואת הראש שלי מפנים כלפי מטה. הרגשתי רצועה של חגורה, כמו אלו של מכונית, מתלפפת על הצוואר שלי, וקושרת אותו הראש שלי אל אותו החפץ המוצק. אז שיחררו את הבד השחור מתוך עיניי, וכל מה שיכולתי לראות היו ג'וקים, בגודל של צלחת מרק כל אחד, בצבע חום, עם כנפיים ארוכות. הם הלכו להם בנחת, היו שם לפחות חמישים.
רציתי לצרוח, אבל ידעתי שאם אני רק אפתח את הפה, הם עלולים להיכנס פנימה.
"אז עכשיו, אולי הגיע הזמן שתיתן לי את מה שאני מחפש" אמר האיש.
"אני-לא-יודע-מה-אתה-מחפש" אמרתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי, רק כדי שלא אסתכן בחדירת הג'וקים לפה שלי.
אחד מהחרקים רשרש, ופער את פיו בזעם.
"הם לא כל כך מאושרים, אתה יודע, הם קצת רעבים, ומה יקרה אם הם יהיו רעבים?" שאל האיש. הייתי משוכנע שהוא מחייך, זה כל כך יתאים לקו האופי שכבר בניתי לו בראש שלי.
תהיתי איך הם ידעו שאני פוחד מחרקים, אחרי הכל, אף אחד לא ידע את זה, אבל החרקים הלחיצו אותי מאז ומתמיד.
הרגשתי איך אני מחוויר, והעיניים שלי התחילו להיעצם, לקראת התעלפות, אבל עשיתי הכל כדי לשלוט בעצמי.
אחד החרקים טיפס על הזגוגית החלקלקה למראה של הכלוב, לעבר הפנים שלי, והוא התחיל לטייל עלי.
"אז, אם אתה לא מתכוון לגלות, אנחנו תמיד יכולים לשלוף לך את זה מהתודעה, אתה יודע" אמר האיש.
שתקתי. החרק טייל לי על האף, ורציתי להתחיל לצרוח באימה טהורה. הוא התקדם לכיוון הפה שלי. ניסיתי להזיז את השפתיים, כדי שהוא יחליק ויפול למטה, אבל הוא היה עמיד. עוד כמה התחילו לטפס לי על הצוואר.
"אתה מתכוון לגלות לי?" שאל האיש.
נמנעתי במכוון מלדבר, לא רציתי לתת לאף חרק לבנות לעצמו בית חדש בתוכי.
רציתי להקיא, אבל איכשהו מצאתי את היכולת הנפשית שלי להתגבר אפילו על זה.
"לא מדבר, אה?" שאל.
ניערתי בכוח את הראש שלי, כאשר התחכך בעוצמה בחגורה המחוספסת, שככל הנראה תשאיר לי סימן על העורף. החרקים נפלו מפניי.
אחד מהיצורים המבחילים הצליח להישאר ונשף לי באוזן ודגדג אותה.
"אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי "אני נשבע לך."
"טוב…" אמר האיש "סביר להניח שאתה צודק, אבל רק כדי להיות בטוח."
שמעתי צעדים, בזמן שהתאגדות החרקים המשיכה להתקהל, ולאט לאט, היצורים הרגישו ביטחון חדש כדי לטפס שוב על קירות הזכוכית של התיבה.
המראה שלהם מסתודדים יחד גרם לי לבסוף להקיא לתוך הכלוב, מה שככל הנראה עודד את החרקים לטפס עלי.
הרגשתי את הרצועה משתחררת מעלי, ואני הרמתי כאינסטינקט את הראש שלי למעלה. החרק היחיד שנתלה על השיער שלי נפל.
הרגשתי דמעות משתחררות לי מהעין, בלי סיבה. אפילו שהייתי מבוגר למדיי, בוגר מספיק בשביל לא לבכות, לא יכולתי להתמודד עם כזה פחד.
"יש לנו דרך אחרת לדלות מידע מאנשים שלא מוכנים לגלות" אמר האיש בחיוך רחב.