ברוך הבא לחדר 266 – פרק 17

"זה היה פשוט מידי" אמר אדוארד, בעודו בוחן את האקדח. הוא סובב אותו על השולחן, כמו במשחק אמת או חובה, ולבסוף הקנה נעצר לכיוון שלי.
"עכשיו אתה צריך לגלגל את העלילה, כלומר, להמשיך מכאן, תחקור את ניק, תגלה האם הוא סוכן. אם הוא אכן סוכן, נוכל לתכנן תוכנית פעולה כדי להבין מה המטרה כאן." אמר לי אדוארד.
"אתה לא מרגיש כאילו הכל רץ מהר מידי?" שאלתי.
הוא הרים את מבטו ובהה בי.
"למה הכוונה?" הוא שאל.
"אתה יודע, נדמה שהכל קל, אולי אני עדיין בחלום?"
"אז תחפש משהו שיוכיח את זה" אמר אדוארד, והביט בי במבט חשדני.
הסתכלתי סביב, אבל לא הצלחתי לזהות שום דבר.
"יש רק שתי אפשרויות" אמרתי "להתאבד, או להמשיך בחלום."
"אבל אם תתאבד יש שתי אפשרויות, או שתמות, או שתתעורר."
"אני יודע" אמרתי והשפלתי מבט אל הרצפה "כלומר, שאם אני ממשיך בחלום, בהנחה שזה חלום, יש סיכוי של חמישים אחוז שאני אזהה שזה חלום, ואם אתאבד יש חמישים אחוז סיכוי שאני אמות, כלומר שהסיכוי זהה."
"לדעתי כדאי לך להמשיך בחלום." אמר אדוארד.
"לא" אמרתי "אני אתאבד, אם אני אמות, ככה הידע שלי ימות, והם ייפגעו. אם אני אתעורר, אני אוכל להמשיך להבין את המטרות שלהם, ואולי בסוף גם להגיע לפשרה איתם."
תפסתי סכין מהמטבח.
"אל תעשה את זה!" קרא אדוארד בפאניקה "מה אם זאת המציאות?!"
"אתה צריך לדעת שזו המציאות, אם זו המציאות."
"ואם הכניסו אותנו לחלום משותף?" שאל אדוארד.
נטלתי את הסכין, בידיים רועדות.
"זאת האפשרות הכי לוגית" אמרתי, והייתי משוכנע שיש לי מבט פראי בעיניים, כמו שהיה בדרך כלל לאח שלי, לפני שהיה קופץ מצוק למים. אני שנאתי את זה מאז ומתמיד.
תקעתי בעצמי את הסכין ואז פקחתי את העיניים, וידעתי שאני התעוררתי מהחלום.
הייתי במגרש הכדורגל, הריק, הנטוש. הרגשתי שאני נוגע במשהו חי, ואז ראיתי שזה ווייל שעדיין ישן.
הלב שלי התחיל להירגע אחרי שקלטתי שאני חי, ושהייתי בחלום, אבל דבר אחד היה לי ברור.
אני צריך לגרום לניק להירדם, ולראות על מה הוא חולם.
האקדח של מארק היה זרוק שם, וגם זה עורר בי תהייה. האם ייתכן ששוב אני בחלום?
וייל זע במקומו, ממלמל משהו תוך כדי שינה, ואז לפתע פקח את עיניו.