ברוך הבא לחדר 266 – פרק 14

הבנתי מהר מאוד שאני חייב לפקוח עיניים באופן מתמיד. את ניק מהר מאוד קיבלו לקבוצה בחזרה, בזמן שאני קיבלתי את העבודה שלי כחוקר.
הזמן חלף, בזמן שלא היה נדמה שקורה משהו בחדר 266, או לפחות, לא משהו שאני צריך לדאוג ממנו.
נזכרתי במסר שלהם. הם יודעים הכל על כולם, כלומר, שהם יכולים לגלות דברים גם בלי להרדים באמת.
פחדתי בכל רגע שיתברר שאני חולם, אז חיפשתי סימנים לכך שמדובר בחלום.
בסופו של דבר הגיע המשחק הרציני הראשון של מנצ'סטר יונייטד בתחרות האירופית. הגעתי ליציע, רק בשביל לעודד את ניק. התיישבתי במקום יחסית רחוק מהמרכז, שצעק, תקע בחצוצרות, ושר שירי נאצה נגד הקבוצה המתחרה. אני ממש לא התעניינתי בשמם, רק ידעתי שהם לובשים חולצה כחולה ומכנסיים כחולות.
השחקנים נכנסו למגרש, וראיתי את ניק, במבט לחוץ, שמעולם לא ראיתי עליו. ראיתי אותו משחק בהרבה משחקים, ואף פעם הוא לא היה נראה לחוץ כל כך. אף פעם לא ראיתי אותו באמת כזה. הנחתי שהוא פשוט היה לחוץ לקראת המשחק החדש, אחרי הכל, כבר בערך שנה הוא לא שיחק בקבוצה.
המשחק התחיל, ואני בקושי עקבתי.
החלק המעניין באמת התחיל בערך במחצית, כאשר הבטתי לעבר הספסל עליו ישבו שחקני הספסל, ושם ראיתי אקדח. אקדח שהיה דומה לאקדח רגיל, אבל החלק המתכתי הוחלף בפלסטיק שחור נוצץ. קלטתי שזה אותו הרובה שמארק השתמש בו.
הלכתי קדימה ביציע, ולקחתי אותו אלי. נזכרתי במה שאדוארד הציע לי. הלכתי לשירותים, ונכנסתי פנימה לתא, ויריתי בעצמי. הייתי עדיין בתא השירותים, היה נדמה כאילו זה לא עבד, אבל דמייני לעצמי שיש חרב ארוכה לפניי, ואכן היא הופיעה. אני בורא את העולם של החלום. לקחתי את החרב ושיפדתי את עצמי, והרגשתי איך אני פוקח את העיניים שלי בפתאומיות, יקיצה מחלום.
את התהליך הזה עשיתי הכי הרבה פעמים שיכולתי, עד שלבסוף, הרגשתי רק ישנוני מהירייה. חזרתי חזרה למגרש. זיהיתי את ניק, רץ אחרי הכדור, מנסה לחטוף אותו מהשחקן בעל החולצה הכחולה. החזרתי את האקדח למקום שבו מצאתי אותו וחזרתי למקומי.
אנשים בהו בי, כאילו לא הבינו מה עשיתי ליד הספסל של השחקנים.
נשמעה שריקה וניק הלך לספסל של אלו שבצד, ובמקומו נכנס שחקן אחר.
הוא התיישב ממש ליד האקדח, ואז תפס אותו בעוצמה, והפעיל אותו והסתובב, כך שכולם נרדמו אחד אחרי השני במחזה מטריד. אפילו השחקנים קרסו על הכדור. הוא הרדים את הצלמים.
איך ניק ידע על האקדח הזה? ולמה הוא עשה את זה?
לפתע זיהיתי אוזנייה נוצצת באוזן שלו. אותה האוזנייה שמארק השאיר אצלי בטעות. כנראה סוכן בחדר 266.
הוא ניגש אל אחד מהאנשים שם, איזה נער צעיר בלונדיני, שהראש שלו היה שעון קדימה. הוא נגע לו במצח, כאילו הוא בודק לו חום.
הוא הרים מבט, ואז ראה אותי. עיניו הירוקות של ניק נצצו ברשעות, מה שהוכיח לי שזה לא ניק.
"אני רואה שאתה תמיד חייב להיות שונה, אייזיק מילר" אמר לי מי שככל הנראה היה מארק.
"ניק!" קראתי "מה עשית?! מה זה היה?!"
"אל תשחק אותה תמים, אתה יודע טוב מאוד שאני הרדמתי אותם."
"נכון! שמתי לב, אבל איך, ניק?!" שאלתי.
"אתה באמת לא יודע?" שאל אותי ניק, מרים גבה.
"ניק, מה המטרה שלך?" שאלתי.
הוא הוריד את ידו מהמצח של הילד הבלונדיני. ירדתי בין שורות היציע בשביל להגיע לניק.
ניסיתי להתנהג כאילו אני לא יודע כלום על העובדה שהוא שינה צורה, כדי שלא יחשוד בי בכלל.
המשכתי קדימה, והוא ירה בי עם האקדח.
ניסיתי לברוח, אבל נפלתי ופגעתי בראש של הילד הבלונדיני, בדיוק שהאקדח פגע בי.
הרגשתי זרם עובר לי בגוף, ותחושה של נפילה.